יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

ניכור הורי והפחתת מזונות ילדים

למרבה הצער אין כמעט סנקציות שבית משפט יכול להטיל על ההורה המנכר והוא יכול להמשיך ולעשות את מעשיו באין מפריע . אם זאת בתי המשפט נטים להפחית בסכום מזונות ילדים כאשר ניכרת סרבנות הורית ביחוד שהילדים מבוגרים יותר ויכולים להכיר בתוצאות מעשיהם. להלן פסק דין בנושא :


תביעה זו הינה תביעה חוזרת של התובע לביטול חיובו במזונות ילדיו נוכח התנכרותם אליו. הרקע העובדות והתשתית לתביעה פורטו בפסק הדין מיום 30.11.08 בו הופחת סכום החיוב במזונות מסכום של 3,000 ש"ח לשני הילדים ל- 1,500 ש"ח לחודש.

משכך יובאו הדברים כפי שפורטו בפסק הדין הנ"ל, שכן נכונים הם גם לכאן.

התובע ואם הקטינים נישאו זה לזו בשנת 1992. לקראת סוף שנת 2007 עזב התובע את הבית.
בפברואר 2006 פתח התובע בהליכי גירושין, ומאז לגירסת התובע, העלימה ממנו אם הקטינים את הילדים וגורמת לכך שלא יפגשו עמו ומתסיסה אותם כנגדו.

עד אז לדבריו היה בקשר טוב עם הקטינים.

אם הקטינים טוענת שהאשם בכך שאין הקטינים מסכימים ליצור קשר עם התובע הוא בתובע שכן התייחס אליהם ואליה באופן לא הולם.

בין הצדדים התנהלו הליכים בענין הסדרי ראיה בין התובע לילדיו.

במהלך ההליכים בתביעה דנן ניתנה הסכמה לפיה הקטינים יופנו לטיפול בנסיון ליצור קשר בינם לבין התובע, התובע הוא שיממן את הטיפול.

דא עקא שאם הקטינים לא מילאה אחר ההחלטה שניתנה להפניית הקטינים לטיפול, ולא שלחה את הילדים אל המומחה, אף הגישה בקשה לביטול ההחלטה לפיה הופנו התובע והילדים למומחה לטיפול בענין חידוש הקשר עם התובע.

לדברי האם הם מטופלים בלשכת הרווחה ואין צורך במומחה.

מתסקיר פקידת הסעד אשר הוגש לבית הדין הרבני במסגרת הליכי הסדרי הראיה עולה כי פקידת הסעד מנסה להביא ליצירת קשר בין התובע לקטינים, אולם לדבריה צירוף הקטינים לטיפול ושילובם בו הוא הכרחי להצלחת הקשר, אולם הדבר לא נעשה.

מתסקיר קודם של ועדת תסקירים מיולי 2007 עולה כי האם איננה משתפת פעולה בענין הקשר בין הילדים לאב, כי נפגעה מאוד מהחלטת התובע להתגרש ו"מתבצרת" עם ילדיה ומונעת קשר שלהם עם אביהם, והילדים מסרבים לקשר בכל תוקף. האם מתקשה להבין את גודל הנזק שגורמת בכך לילדים, ומתעלמת מהנזק הרגשי שנגרם להם על אף התראות פקידת הסעד.

עפ"י האמור בתסקיר, הילדים חוזרים על דברים קשים ביותר שאמרה אמם כנגד אביהם, חוזרים על הדברים ללא שהדברים הוכחו.

הנתבעת נהגה להסתגר עם הילדים בחדר על מנת שלא יהיה לה ולהם קשר עם התובע.

כן צויין כי האם מתנגדת לטיפול הנחוץ על מנת לקדם את הקשר עם האב, והילדים מסרבים לכך.

לא זו אף זו. נקבע מועד לשיחה של בית המשפט, הילדים הוזמנו לבית המשפט לשיחה אולם ביום בו היו אמורים לבוא הודיעה אם הילדים שלא יבואו כי מסרבים לכך.

עולה מכל האמור כי "הכח" מצוי בידי אם הקטינים לאפשר ולקדם את יצירת הקשר בין הקטינים לבין אביהם, וכן לעצם הפנייתם לטיפול.

אם הקטינים מונעת ע"י רגשותיה הפגועים מעצם החלטת התובע להתגרש, עושה הכל על מנת למנוע טיפול מקצועי בילדים ושינוי בעמדתם לקראת קשר עם אביהם.

הקטינים עצמם מסרבים בכל תוקף לקשר למרות כל נסיונותיו של התובע לכך.

הקטינים מתנסחים בבוטות כלפי אביהם - התובע.

הקטינים מציינים התנהגויות מצד האב, אותם ציינה גם האם במהלך ההליכים ביניהם התנהגויות אשר לא הוכחו, וההתרשמות היא כי הילדים חוזרים על האשמות האם, ללא בסיס. יצוין כאן כי האם חרף האשמותיה אלה לא חפצה בגירושין אולם משעמד התובע על רצונו בגט, החלה במסע נגדו.

הקטינה בת 15 משתמשת כלפי התובע במילים קשות ביותר, "חולה נפש" "בהמה" "שערפאת יגיש לנו עזרה ולא חולה הנפש הזה". מבטאת כלפיו שינאה וזלזול, מדברת עליו בגוף שלישי.
מסרבת בכל תוקף לפגוש בו או לשמוע עליו ומציינת שמבחינתה גם אם יגיעו שוטרים היא עדיין תסרב לפגוש בו.

הבן בן 11 חוזר על דברי אחותו, אומר שאף אחד לא יחייב אותו להיפגש עם אביו, מסרב לפגוש באביו - התובע.

נסיבות אלה מובילות למסקנה כי אכן הקטינים מתנכרים לאביהם - התובע, הינם סרבני קשר. נוכח גילם והתנהגותם וסירובם אף להגיע לפגישה לבחון טיפול מקצועי על מנת לקרב ביניהם ובין אביהם וסירובם לבוא לבית המשפט לשיחה, כל אלה מורים כי יש לראות בהם ילדים סרבנים.

הקטינים מצויים במשמורת האם, וסמוכים לשולחנה.

בהיות הקטינים סמוכים על שולחנה היא בעלת הזכות לקבלת דמי המזונות עבורם.

כך באנאלוגיה לזכות אם לפנות להוצל"פ או לבית המשפט בתביעה למזונות חייל או בן בגיר בתביעה מטעמה ללא צורך בצירוף הבן כתובע.

בנסיבות לפיהן מזה שנים מניעה אם הקטינים את הקטינים לסרב להיפגש עם אביהם - התובע, והקטינים מסרבים להיפגש עם אביהם התובע, והאם והקטינים מסרבים לפנות לטיפול, אין מנוס כי אם לשקול ביטול או הפחתת דמי המזונות נוכח התנהגותם המתנכרת של הקטינים כלפי אביהם הנתמכת בהתנהגות אמם אשר על שולחנה הם סמוכים.

מ"א (ב"ש) 318/92 אזולאי נ' אזולאי (21.2.93).
ע"א 1741/93 אזולאי נ' אזולאי (13.7.94).
ע"א 199/77 חריר נ' חריר פ"ד לב(1) 458.
ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין פ"ד מו(1) 289.

מאז גדלו הקטינים הבת הינה בת 17 כיום והבן בן 13.

יחסם אל התובע אביהם לא השתנה, לא השתפר, הם עומדים בניכורם וסירובם להיפגש עמו, וכן מסרבים לפנות לטיפול וסיוע פסיכולוגי על מנת לסייע לקירוב ביניהם לאביהם על אף מינוי פסיכולוגית ע"י בית הדין הרבני לטפל בכך.

ניסיונות הפסיכולוגית ליצור קשר עם הילדים ולשיתוף פעולה מהם או עם הנתבעת- נכשלו.

הדברים הגיעו לקיצוניות כאשר התובע בעצת הפסיכולוגית שלח מכתבים לפני חג הפסח לילדים בהם הזמינם לפגוש בו והעביר 500 ש"ח לרכישת בגדים לחג, אולם הבת עמדה להתלונן כנגדו בגין הטרדה והאם רצתה להחזיר את סכום הכסף כי זה "כסף מזוהם", סרבה לרכוש עמו בגדים, רק לאחר שכנוע מצד הפסיכולוגית הסכימה לרכוש להם סנדלים אולם מבלי לאמר מהו מקור הכסף.

את המכתבים שכתב התובע לילדים כינתה כ"אסון".

כשהגיעה הפסיכולוגית לבית אמרה התובעת שהבת ברחה מהבית משום שסירבה לפגוש את הפסיכולוגית, כן הודיעה שלא תלך לבית הספר ותתלונן כנגד הפסיכולוגית במשטרה.

הנתבעת אומרת בכתבי טענותיה ובסיכומיה כי הילדים גדולים דיים להחליט עבור עצמם ודרך התנהלותם.

בנסיבות אלה, בהם הבת הגדולה עצמאית להחליט בדבר התנהלותה, מסרבת בעקשנות לכל טיפול בענין, הרי שנוכח גילה בת למעלה מ- 17 כאשר החיוב למזונותיה הוא "מדין צדקה", מכח החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט-1959, ונוכח התנהגותה הסרבנית לקיום קשר כלשהו עם אביה, יש לבטל חיוב התובע במזונותיה.

אשר לבן בן ה- 13, סכום המזונות עבורו הופחת בפסק הדין האחרון מיום 30.11.08. אכן אף הבן ממשיך בסירובו לפגוש באב, עם זאת נוכח גילו ניתן לאמר שדעתו עדיין לא עצמאית לגמרי, הוא נתון להשפעת האם - הנתבעת. משכך לא יבוטל החיוב, דמי המזונות עבור הבן יעמדו על 750 ש"ח לחודש.

לסיכום: החיוב במזונות עבור הבת - נתבעת 2 - מבוטל.
החיוב במזונות עבור הבן - נתבע 3 יעמוד על 750 ש"ח לחודש.

הותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.


ניתן היום י"א בחשון, תש"ע (29 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
נילי מימון, שופטת
סגנית נשיא
015303/04תמש630 מיה לוי

יום שישי, 18 בדצמבר 2009

ד"ר יעל לסר: תסמונת הניכור ההורי מנקודת מבט של התפתחות הילד


תסמונת הניכור ההורי (PAS - Parental Alienation Syndrom) - התנכרות ילד להורה - שבעבר נקראה בארץ סרבנות הקשר מוכרת לשירותי הרווחה ולבתי המשפט זה שבע עשרה שנה. משנת 1995 פועל בארץ בית משפט מיוחד לענייני משפחה, ומשפחות שבהן מזוהה תסמונת של ניכור הורי מופנות בצו בית משפט לטיפול במרכזי הקשר של משרד הרווחה. בחלקו הראשון של המאמר מתוארת תסמונת הניכור ההורי, כפי שהוגדרה לראשונה באמצע שנות השמונים, ומוצגת המחלוקת המתמשכת ביחס להגדרה ולהשלכותיה על פיתוח שירותי האבחון והטיפול . בחלקו השני של המאמר נדונה האפקטיביות של טיפול באכיפה (צו בית משפט) ומתוארות שתי שיטות טיפול שונות שהציעו מפתחיהם כשיטות להתערבות ולטיפול בתסמונת ההתנכרות להורה. בהיעדר נתונים מספריים הדיון בנושא מבוסס על הספרות המקצועית ועל ממצאים קליניים שנאספו ממשפחות שהגיעו לטיפול, ליעוץ ולהדרכה במרכזי קשר בשנים 1995-2001. חלקו האחרון של המאמר מתמקד בהיבט ההתפתחותי של הילד ובצרכיו הרגשיים ומביא גישה חלופית להבנת ההתנגרות להורה והטיפול בילד.
המאמר התפרסם בכתב העת "חברה ורווחה" כ"ה 3, עמודים 341-356, 2005
המאמר המלא- יעל לסר: תסמונת הניכור ההורי - המאמר

אבא התגרש מאמא: הילדים התגרשו ממנו


אבא מצא לו מאהבת והותיר מאחוריו אמא נבגדת, בודדה ומתוסכלת. הילדים - מפתחים תיעוב כלפי ההורה שעזב. התופעה נקראת ניכור הורי. מומחים פותחים את הפצע הכואב ביותר בנשמתה של המשפחה הישראלית
מלי קמפנר
פורסם: YNET
12.07.06,
כשחנה היתה בת ‭,38‬ אם לשלוש בנות (בת ‭,18‬ בת 16 ובת שנתיים‭,(‬ עזב בעלה את הבית לטובת מאהבת. הפעם האחרונה ששמעה ממנו היתה באותו יום, כשהתקשר מהעבודה להעיר אותה בחמש בבוקר. מאז לא יצר קשר. השניים נסעו לארצות-הברית, לא לפני שהבעל רוקן את חשבונות הבנק המשפחתיים והשאיר את חנה ובנותיה בחוסר כל.

"השתדלתי לא לדבר עליו לפני הבנות‭,"‬ אומרת חנה. "כי אם הייתי מדברת עליו, לא היה יוצא ממני טוב. אבל הילדות ידעו מה קרה, ומי שגילתה ראשונה את עניין החשבונות המרוקנים הייתה הבת הגדולה. הן היו מאוד מבולבלות מהמצב. לא הדחקנו את העובדות, אבל השתדלנו לחשוב שמה שקרה, קרה, שהחיים נמשכים ושהולכים עם זה הלאה".

"אחרי חצי שנה הוא חזר לארץ מאמריקה עם המון מתנות לילדות, סיפר שהרומן נגמר, אך כעבור זמן קצר התחתן עם אישה אחרת והודיע לבנות שיש לו עכשיו משפחה חדשה והן לא חלק ממנה. הבנות, שגם ככה היו פגועות וכעסו עליו, קיבלו את זה מאוד קשה, ומאז, למעשה, החליטו להוציא אותו סופית מחייהן. הן לא רצו לשמוע ממנו או לראות אותו‭."‬

"הייתה תקופה ארוכה של שנאה כזו כלפיו, עד כדי כך שיום אחד, כשנודע להן שהוא מאוד חולה ומאושפז בבית-חולים, הן אמרו "אנחנו לא רוצות לראות אותו יותר" 'שיחפש אותנו, נשתין לו על הקבר‭,'‬ והבת הגדולה, שתמיד הייתה קשורה אליו, התעקשה שבאותו ערב נצא לרקוד ולבלות.‬ כשנישאה והפכה בעצמה להיות אמא, היא נפגשה איתו פעם במסעדה והראתה לו לראשונה את תמונות הנכדים שלו. אחרי הפגישה הזו הוא התקשר אליה כמה וכמה פעמים וניסה לחדש את הקשר, אבל היא סיננה אותו, ולא רצתה יותר שום קשר איתו. היא אמרה לי אחר כך, 'זה היה כמו לפגוש מישהו בבליינד-דייט. אדם מבוגר, זר, שאין לי שום דבר משותף איתו‭."'‬

מגייסים את הילדים

"תסמונת הניכור ההורי" נפוצה בקרב ילדים להורים גרושים. התופעה מתרחשת כתוצאה משיתוף הילד כצד בסכסוך, כשהוא מגויס על-ידי אחד ההורים כבן-ברית נגד ההורה השני, או כשהילד הופך אמצעי לנקמה בהורה השני, עד כדי פגיעה בקשר התקין בין הילד להורה.

הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' ריצ'רד גארדנר טבע לראשונה את המונח "ניכור הורי" לפני כ‭15-‬ שנה. הוא היה הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעות שונות שהתגלו אצל ילדים והיו קשורות לסכסוכים בין הורים. פרופ' גארדנר הגדיר את התסמונת כהפרעה, שהביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או בהתנכרות מצידו של הילד כלפי אחד מהוריו – לרוב כלפי ההורה הלא משמורן – כאשר אין כל צידוק לכך, ובסירובו של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים.

"הגידול בשיעור הנישואין המסתיים בגירושין‭,"‬ אומרת עו"ד רות דיין, מומחית לדיני משפחה, "בצירוף העובדה שיותר ויותר אבות החלו לנהל מאבקים באשר למשמורת ולהסדרי הראייה לגבי הילדים, הם שחשפו בשנים האחרונות ביתר שאת את התופעה של ניכור הורי, או בשמה הנוסף, 'סרבנות קשר‭.'‬ היו כאלה שהגדירו את התסמונת כמעין חטיפה נפשית של הילד, מצב שבו מופעלים על הילד אמצעים פסיכולוגיים הגורמים לניתוקו מההורה המסורב וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר".

פרופ' גארדנר הגדיר דרגות שונות של התסמונת: קלה, מתונה וחמורה, וטען כי כשמדובר במקרים חמורים, יש להוציא את הילד ממשמורתו של ההורה המנכר ולהעבירו למשמורת ההורה המסורב. את הבעייתיות הקשורה בהעברה הזו ניתן לפתור, לדעתו, באמצעות השמת הילד בידי גורם שלישי, שיכין אותו לקראת המעבר להורה המסורב.

ברוב מקרי הגירושין

על-פי פרופסור גארדנר, ב‭90-‬ אחוז ממקרי הגירושין תופיע תסמונת ההתנכרות ההורית בדרגה זו או אחרת. לפעמים, מדובר בתסמונת התנכרות קלה ולא משמעותית לאחד ההורים, כחלק מתהליך ההסתגלות לגירושין, אבל במקרים לא מעטים הדברים מגיעים למצבים של "סרבנות קשר‭,"‬ בהם הילד מסרב באופן מוחלט לכל מגע עם ההורה.



"בגלל שאמהות מקבלות עדיין יותר משמורת על הילדים, סטאטיסטית, מרבית המקרים הם נגד האב‭,"‬ אומרת ד"ר זיוה לויטה, עובדת-סוציאלית קלינית. "ברובם לא מדובר במשפחות בהן יש הורה אחד מסית והורה שני שהוא קורבן תמים, אלא בקונפליקט זוגי שבו שני ההורים משתפים באיזו צורה לא מודעת פעולה. הם מאשימים זה את זה במצב שהגיעו אליו, הם קולטים את העולם בטוב ורע, בלי אמצע. שניהם חשים קורבנות אמיתיים למה שהתרחש, ומתארים זה את זה כמישהו דמוני, מפלצתי ומפחיד".

"אין להם היכולת הרגשית לקבל את החלק שלהם, להפחית את הקונפליקט ולמתן אותו, והם יוצאים למלחמה בבן-הזוג במלוא עוזם. הם נמצאים במאבק משפטי ממושך, ואפילו אם כל צד התחתן שוב ויש עוד ילדים, הם עדיין נמצאים כל הזמן בקשר, כי גם שנאה היא סוג של יחסים".

סוגים של התנכרות

ד"ר לויטה מבחינה בין סוגים שונים של התנכרות הורית. "התנכרות הורית קלה היא כאשר הילד כועס פה ושם, מדי פעם לא רוצה לראות את ההורה, לדבר איתו בטלפון או מדבר אליו לא יפה. בכל המקרים הללו מדובר במשהו שחולף עם הזמן. שיא התסמונת היא סרבנות הקשר: כשאחד הילדים או כולם מסרבים לכל קשר עם אחד ההורים. אנחנו רואים את סירובו של הילד כסימפטום המצביע על מצוקת המערכת המשפחתית כולה, ולא רק של אחד הילדים או ההורים. ההנחה היא שלא מדובר בבחירה חופשית של הילד לנתק את הקשר עם אחד ההורים, אלא בפיתרון דחק מצידו לכל האינטראקציות במערכת משפחתית שבה הופר האיזון בצורה חמורה. משבר פרידה וגירושין מפר איזון שהיה קיים במשפחה ומחייב בניית איזון חדש. סימפטום סרבנות הקשר הוא ניסיון של המערכת לטשטש ולהדחיק את הקונפליקט המערכתי ולהשיג איזון חדש".

"ההורה המשמורן מביע חרדה לשלום הילד בצורה גלויה או סמויה. קיימת אצלו לעתים הזדהות עם ה'החלטה' של ילדו להפסיק קשר עם ההורה השני, הנתפס על-ידו ממילא כבן-זוג וכהורה גרוע. ההורה המשמורן נוטה גם לקבל את בחירתו של הילד לנתק את הקשר עם ההורה השני כהגנה, שכן זו הדרך בה הוא עצמו בחר עת נפרד מבן-זוגו".

"ההורה המסורב, לעומת זאת, מפעיל לחץ כבד לחדש את הקשר עם ילדו, וחוזר ומדגיש את זכותו הטבעית והחוקית לראות אותו. הילד, מצידו, מתייצב לעתים קרובות מול המטפל עם הצהרות חד-משמעיות על החלטתו לנתק את הקשר עם ההורה האחר, תוך שהוא 'מדקלם' את רשימת ה'עבירות' והמעשים הפוגעים שהוא מייחס להורה המסורב‭."‬

סרבני הקשר

מאפיין ראשון בולט במשפחות בהן מופיע סימפטום סירוב הקשר הוא טשטוש הגבולות בין ההורה לילד. תלותו של הילד בהורה המשמורן גוברת ובאה במקום תלות מאוזנת בשני ההורים. "הילד מפתח רגישות גבוהה למצבו הפיזי והנפשי של ההורה המשמורן ולוקח על עצמו תפקידים 'הוריים' בניסיון לפצותו‭,"‬ מסבירה ד"ר לויטה. "לעיתים מתבטא הפיצוי ברגשות שליליים שהילד מבטא במקום ההורה".

"גם במערכת היחסים בין ההורה המסורב לילד נמצא לרוב אותו טשטוש גבולות. ההורה המסורב מצפה מהילד לתגובות של 'חבר בוגר‭.'‬ כשהילד מאכזב אותו, הוא מגיב באופן שאינו הולם הורה בוגר, כמו 'ברוגז‭,'‬ הענשה לא פרופורציונלית, הצבת אולטימטום ועוד. לא פעם משתפים ההורים את הילד במאבק הזוגי בדרכים ישירות ועקיפות: שיחה עם הילד על הסבל שגרם להם ההורה השני, או מצבים חוזרים בהם האם נתקפת מיגרנה מיד לאחר שיחת טלפון של הילד עם אביו, או עשר דקות לפני הביקור המתוכנן של האב".

מאפיין שני בולט הוא תפיסת ההורה המסורב כמסוכן. "ההורה הננטש מעביר את חוויית הנטישה האישית שלו אל הילד‭,"‬ אומרת ד"ר לויטה. "החרדה שבן-זוגו לשעבר ינטוש גם את הילד, כפי שנטש אותו, גורמת לו להגן על הילד מפני אדם שהקשר עימו עלול להסתיים בכאב ובאכזבה".

מאפיין נוסף שנמצא במשפחות בהן קיימת תסמונת הניכור ההורי הוא קונפליקט הנאמנויות. "תשדורות גלויות וסמויות ניתנות לילד מצד שני ההורים הנאבקים זה בזה‭,"‬ מסבירה ד"ר לויטה, "וכך מעמידים אותו במצב שעליו לבחור באחד משניהם. הילד חווה מצב בלתי אפשרי מבחינתו, שבו קשר עם הורה אחד משמעו 'בגידה' בהורה האחר. הנתק משמש לילד פיתרון לקונפליקט הזה, כשלרוב יש לילד באופן טבעי גם רווח גדול יותר בהבטחת נאמנותו ללא פשרות להורה המגדל‭."‬

"שנאה כפיתרון" היא מצב שבו ילד שאינו יכול לשאת את הקונפליקט בין שתי רשויות ההורים "פותר" זמנית את הקונפליקט על ידי "ביטול" נוכחותו הרגשית של אחד ההורים. כך הוא מסיר באופן זמני עומס בלתי נסבל המופעל על מערכת נפשית צעירה כשלו. פיתרון זה מעורר בילד אשמה. כדי להקטין את תחושת האשמה, מנסה הילד להצדיק את דחיית ההורה על-ידי הנמקתה בהתנהגות שלילית של ההורה כלפיו. עם זאת, השנאה החד-מימדית מאפשרת לילד באופן פרדוקסלי להמשיך ולחשוב על ההורה ולהתייחס לקיומו בעוצמה רגשית רבה, גם אם בעלת תוכן שלילי, וכך לא ממש לאבד אותו (את דמותו המופנמת‭.(‬

כניסת בני-זוג חדשים למערכת המשפחתית מהווה אחד ממוקדי הסיכון לקשר שבין ההורה לילדו, ולכן יש צורך להיות ערים לאיזון המופר עם התפתחות כזו. הכניסה מצריכה דרכי התמודדות חדשות כדי לא להחמיר את קונפליקט הנאמנויות של הילד. "מפגשים עם ההורה המסורב ועם בן-הזוג החדש נתפסים לפעמים אצל הילד כבגידה בהורה המשמורן‭,"‬ אומרת ד"ר לויטה.

הזווית המשפטית

מה יכול ההורה המסורב לעשות במקרה של ניכור הורי? "לפנות לבית-המשפט, לבקש הסדרי ראייה ולהגיש בקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט‭,"‬ אומרת עו"ד אירית רייכמן, מומחית לדיני משפחה מירושלים. "שיקנסו את האם כספית על כל ביקור שלא מתבצע. אפשר גם לבקש מבית-המשפט שיפנה את כל הצדדים לטיפול פסיכולוגי, בו יקבלו ההורים הדרכה הורית שתמנע בעתיד את אי ביצוע הביקורים. אפשר גם להגיש בקשה לביטול מזונות בשל סרבנות קשה".‬

"במקרים חמורים של ניכור הורי, יכול האב להגיש תביעה להעברת משמורת. משמורת האם היא אף פעם לא סופית. היא יכולה להשתנות בהתאם טובת הילדים. במקרה של ילדים שמוסתים על-ידי האם, אין ספק שההסתה פוגעת בנפשם וטובתם שלא להיות עם ההורה המסית. במקרים פחות חמורים, יכול האב להגיש תביעה לכפיית הסדרי ראייה, לשינויים בהסדרי הראייה ולמתן סמכויות לפקידת סעד".

"הרבה פעמים מתייחסים בסלחנות להסתה, תולים את האשם במעשיו של האב, בודקים מה הוא עשה שהילדים לא רוצים לראות אותו. רק במקרים מאוד קיצוניים של ניכור הורי, כשהילד נמצא בסיכון אצל ההורה המשמורן, מוציאים אותו ממשמורת זו. פרקטית וטקטית, כמשפטנית, הייתי ממליצה לאב להגיש בכל מקרה תביעה למשמורת, גם אם אין סיכוי שיקבל את זה, כי אז בית-המשפט מתייחס לזה יותר ברצינות וגם יש סיכוי גדול יותר שייעשה משהו מעשי בעניין הסדרי הראייה. עדיף לדרוש את המקסימום כדי לקבל אחר כך את המינימום. בית-המשפט מפנה את הצדדים למומחים, לגישורים, לשיחות, לטיפולים, אבל בפועל במקרים רבים לא עושים כלום‭."‬

יום שני, 14 בדצמבר 2009

מזונות לילדים סרבנים לפי ההלכה


פרשת כי תצא, תשס"ז, גיליון מס' 297 עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה"
מזונות לילד מרדן
צבי ויצמן*חובות הילד כלפי הוריו
פרשתנו עוסקת בין השאר בדינו החמור של "בן סורר ומורה" ש"איננו שֹׁמע בקול אביו ובקול אמו" (דברים כא, יח). בעל כתר יונתן אומר כי "בן סורר ומורה" הוא "בן סרבן ומורד". מרידתו מתבטאת בזה שאינו סר למרות הוריו, והתנהגותו חסרת כל רסן - "זולל וסובא" (פסוק כ).
שתיים הן המצוות העוסקות בחובות הילד כלפי הוריו, מצוות כיבוד אב ואם ומצוות מוראם. מצוות כיבוד אב ואם באה במניין עשרת הדיברות, שנאמר בהם: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב); ואילו מצוות היראה באה בפרשת קדושים, וזה לשונה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, א).
התלמוד מבאר את ההבדל בין שני הציוויים כך: הכיבוד עניינו עשיית מעשה ומתן שירות להורה; ואילו היראה עיקרה הימנעות ממעשה הפוגע בהורים, מביושם או ביזוים. וכתב הרמב"ם בעניין זה:
ומצוות האב על הבן [כלומר, מצוות שהבן חייב כלפי אביו] רבים מלספור, והדיבור עליהם יארך מאוד. אלא ששני יסודות כוללים אותם: מורא וכבוד.
פשוט וברור אפוא כי בכלל חובות הילד כלפי הוריו נמנית החובה לכבד את רצונם ובכלל זה את חפצם של ההורים לראות את ילדם ולשהות בחברתו.
נשאלת השאלה: האם ההורה חייב לפרנס את בנו אף אם הוא מתנכר לו ומסרב ליצור עמו קשר? או שמא ההורה נפטר מחובתו לזון את ילדו אם אינו מקיים את חובתו כלפיו ומורד בו?
לרוב עולה סוגיה זו כשילדים העוברים למשמורת אצל אמם במהלך הליך גירושין או בסיומו מסרבים להיפגש עם אביהם.
חיוב האב במזונות ילדו הקטין
נעמוד תחילה על מהות חיובו של האב לזון את ילדיו. מעיקר הדין, חיובו של האב במזונות ילדיו הוא עד הגיעם לגיל שש, ובלשון התלמוד - כשהם "קטני קטנים". וזה לשונו:
דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו: אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש.
ונחלקו חכמים בשאלה אם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. מכל מקום, ברי כי החיוב במזונות קטנים מגיל שש עד שהם נעשים גדולים, הבן בהיותו בן שלוש-עשרה ויום אחד והבת בת שתים-עשרה ויום אחד, הוא מדרבנן, מדין צדקה. וזה לשון התלמוד בעניין זה:
אמר רבי אילעא, אמר ריש לקיש משום רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
ופסק הרמב"ם:
מכאן ואילך, לאחר גיל שש, מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה - גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו... אבל אם היה אמיד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן - מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.
והיו מי שביקשו ללמוד מדברי הרמב"ם כי "תקנת אושא" נועדה להוסיף ולחזק את חובת מזונות הקטינים מדין צדקה וליתן לה נופך חזק ומוסרי יותר כדי שיהיה אפשר לאכוף על ידי בית דין את ביצועה.
בשנת תש"ד תוקנה תקנת הרבנות הראשית, שהרחיבה את חיוב המזונות של אב כלפי ילדיו עד גיל חמש-עשרה. ואולם לאחר שתוקנה התקנה, רבתה המבוכה בקרב דייני בית הדין הרבני, שהתלבטו אם כוונתה להאריך את החובה מעיקר הדין כחובת האב לקטני קטנים או שמא נועדה להאריך את תקופת החיוב מדיני צדקה בלבד.
בשנת תשל"ו, האריכה מועצת הרבנות הראשית בנשיאותו של הרב גורן זצ"ל את תחולת תקנת הרבנות משנת תש"ד למזונות ילדים עד גיל שמונה-עשרה. ואולם על החלטה זו קמו עוררין ולא כל דייני בתי הדין הרבניים נוהגים לאורה.
פגיעה במזונות קטינים עקב מרידתם
מלשון המשנה ניתן ללמוד לכאורה כי חובת האב לזון את ילדיו חלה אף אם אינם שוהים אצלו: "לא יאמר [הבעל] הראשון: לכשתבוא [הבת] אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה". כלומר, אין האב יכול להתנער מחובת מזונות הבת בטענה שהיא חיה עם גרושתו.
לפיכך, יש מי שסבור שהאב אינו יכול למנוע מזונות מבנו הקטין שלא הגיע לבגרות, בין השאר כיוון שחיובי האב והבן אינם עומדים במישור אחד: האב חייב לזון את בנו ולחנכו לכיבוד אב, ואילו בן שעדיין אינו בן שלוש-עשרה ויום אחד, אינו חייב במצוות, וממילא אינו חייב בכבוד אביו.
יחד עם זאת, יש לכאורה בדברי הרמב"ם פתח לפגוע במזונות ילדים עקב מרידתם באביהם. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:
ואחר שש שנים, יש לאב לומר: אם הוא [בני] אצלי - אתן לו מזונות; ואם הוא אצל אמו - איני נותן לו כלום.
מן הדברים הללו ביקשו כמה מן האחרונים ללמוד כי גם בגלל מניעת קשר חלקי בין האב לבנו קמה לאב הזכות שלא לזון אותו, והבחינו בין דין הבת שראינו לעיל, שהמשמורת עליה נתונה בעיקרון לאם, ובין דין הבן שהרמב"ם מדבר עליו, שהמשמורת עליו מגיל שש נתונה בעיקרון לאב.
כך, למשל, הבהיר בעל "חלקת מחוקק" (ר' משה לימא, ליטא, המאה הי"ז) בדעת הרמב"ם:
כשהבן אינו רוצה להפרד מאימו, יש לאב לומר: אין עלי חיוב צדקה לפרנסו, כל זמן שאינו שומע לקולי להיות אצלי ללמוד תורה ושאר דברים.
ראוי לציין שיש מי שחולק עליו וגורס שאין לפגוע במזונות בן מרדן, משום שלא מצאנו מקור תלמודי הקובע שקונסים בן מרדן ומפסידים ממנו את מזונותיו. ויש להבין את דברי הרמב"ם לפי גישה זו כלשונם, היינו שהאב יכול לתבוע שהבן ישהה אצלו ולא אצל האם, אבל האב אינו יכול להיפטר מחובתו לזונו, לא רק כשנמנעה ממנו המשמורת על בנו על פי קביעת בית הדין, אלא גם כשהבן אינו שוהה עמו למרות החלטת בית הדין.
נימוקים למניעת מזונות בן מרדן
פוסקים ודיינים מצאו טעמים אחדים למניעת מזונות מבן מרדן.
הרב עובדיה יוסף אומר שחובת המזונות של האב כלפי בנו נובעת בין השאר מעצם מגוריו אצלו או למצער מכוח הסדרי הראיה שנקבעו לאב עם בנו, ומשעה שהפר הקטין את החובה הבסיסית הזאת, נשמט המקור לחיוב אביו לזונו.
הרב ש' דיכובסקי סובר שהסיבה לאי חיוב האב לזון את בנו המרדן היא משום שחיובו של האב הוא מדין "תקנת אושא", שניתנו לה גדרי צדקה. ומכיוון שלא ניתקנה התקנה לטובת בן מרדן, אין חלים בה דיני הצדקה במתכונתם החמורה והאב אינו חייב לפרנס בנו המרדן יותר מגדרי הצדקה הרגילים.
סברה אחרת לגישתם של האוחזים בדעה שחובת המזונות כלפי ילדים בני שש שנים ומעלה היא מכוח דיני צדקה, היא כי אין דיני הצדקה חלים כשנתינת הצדקה היא מעשה לא חינוכי למקבל ועלולה לגרוע מהתנהגותו הרוחנית של הבן.
ויש גם מי שסובר כי הזכות לפגוע במזונות קטין מרדן נובעת מכוח מצוות חינוך הילדים המוטלת על האב, שבמסגרתה האב רשאי "ליסרו ללמוד תורה אפילו ברצועה ובהחסרת לחמו". אם כן, נראה שהאב רשאי לחנך את בנו המרדן אף במניעת מזונותיו. ודוק: בפסיקת בית הדין הרבני הודגש שחובת החינוך המוטלת על האב כלפי בנו אינה רק ללמדו תורה אלא אף דרך ארץ. לכן, "למידות טובות שבין אדם לחברו ולישובו של עולם", רשאי האב לנהוג מנהג כפייה בילדיו לצורך חינוכם, כולל במניעת מזונותיהם.
בסופו של יום, נמצאנו למדים שיש ידיים רבות במשפט העברי לגישה המאפשרת לשלול מזונות מבן מרדן שהוא גדול מגיל שש, כמו שאומר הרב שלמה דיכובסקי במאמרו:
אמנם, כאשר קובע ביה"ד שטובת הילד להמצא אצל אימו, אין הבן נחשב כמורד באבא, אלא כשומע בקול בי"ד, ובכגון זה אין להפסיד לו מזונות - ועיין פד"ר א, 157-158 בדברי הרב א' גולדשמיט. יחד עם זאת כאשר ביה"ד מצווה על הבן להפגש עם אביו לצורך חינוכו ועיצוב דמותו - וגם באב לא דתי יש דין חינוך שלא יצא לתרבות רעה... יש מקום... למנוע ממנו מזונות.
יחד עם זאת, ראוי לציין כי הרב דיכובסקי סבור שאם מרידת הילד היא פועל יוצא וברור של "ניכור הורי" והסתת האם את ילדיה נגד האב, הילדים הם בגדר "תינוקות שנישבו", ואין להפסידם את מזונותיהם.
הדין הישראלי
על אף הוראתו הברורה של סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו", מיעטו בתי המשפט לבחון הסוגיה על פי מקורות ההלכה היהודית, ועל כך ראוי לתמוה. מכל מקום, ההלכה שהשתרשה בדין האזרחי מזה עידן ועידנים היא כי "מבחינה משפטית ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד". יחד עם זאת, בית המשפט אינו מביט בעין יפה על אב המבקש להסדיר את יחסיו עם ילדיו בעזרת שוט המזונות ומפקפק ביעילותו וכנותו של הנימוק החינוכי שהזכרנו לעיל במסגרת סקירת המשפט העברי. בפרשת משכיל, קבע בית המשפט:
אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה - בקנה מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שישמע לצו בית הדין. ספק רב אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו, אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם.
ובפרשת קטן, הבהיר בית המשפט כי הילד אינו יכול להשתחרר מחובתו לנהוג באביו במידת הכבוד המקובלת ובכללה חובתו לקיים קשר עם הוריו. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט שיש לנהוג ב"זהירות ובריסון" קודם להסקת מסקנה כי דחיית הקשר על ידי הבן מצדיקה את הפחתת מזונותיו. בית המשפט מגדיר את קיצוץ המזונות כסנקציה חמורה וכאמצעי קיצוני שאין לאחוז בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים גסים ועולבים.
בית המשפט מעמיק אפוא בבחינת הגורמים בניתוק הקשר, וכל זמן שאינו מגיע למסקנה שמדובר באשם המוטל בעיקרו על שכמו של הילד הסרבן אינו מטיל את סנקציית ביטול המזונות. וכך מציין בית המשפט בפרשת אזולאי:
אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש ובראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים... הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם שעשו זאת, ואל להם לכן להתפלא אם הנזק הוא בעל השלכות על גישתו של הקטין שגדל באווירה בלתי נורמלית.
לפיכך, מצאנו שסירב בית המשפט לנקוט בסעד של פגיעה במזונות, כיוון שראה שעדיין יש סיכוי, אפילו קלוש, לחידוש הקשר בין האב לילדיו:
נראה לי, לאור התסקירים שבתיק, כי דווקא יחס סובלני וסלחני מצד האב יביא בעתיד להתחדשות הקשר עם התבגרות נוספת של הבת... לאור האמור לעיל, אני מוצא שאין מקום להכריז על משיבה מס' 1 כעל בת מורדת ולשלול את מזונותיה.
גם באשר לעצמת הפעלת הסעד, מבהיר בית המשפט שיש לנהוג באיפוק מרבי. כך, למשל, נאמר באחד מפסקי הדין:
אין מבטלים מזונות של ילד מורד לחלוטין ניתן להורות על צמצומם. החובה לספק את מזונותיו ההכרחיים שרירה וקיימת. לא דנים אותו לחרפת רעב. בוודאי כאשר אין לתלות את האשם בקטין.
מאידך, בפסק דין זה מדגיש בית המשפט כי כשמדובר בילד בוגר העומד על דעתו, אין להימנע מהפחתת מזונותיו אך ורק מן הטעם שהאשם ביחס המתנכר לאב הוא באם. וזה לשונו:
בנסיבות אלה בהן בגר הבן, בנסיבות אלה בהן אין כל קשר בינו לבין אביו התובע אני סבור שיש בהחלט מקום, בשל התנהגות מחפירה כלפיו, להפסיק את חיוב התובע במזונותיו.
כבוד השופטת ע' מילר שקללה בפסיקתה את הקווים המנחים לעניין פגיעה במזונות בן מרדן, וקבעה שילד בוגר העומד על דעתו מסרב להיפגש עם אביו, יש להפחית במזונותיו, אבל רק עד לרמה של צרכים חיוניים ולא פחות. וזה לשונה:
לא בקלות מחליט בית המשפט לקבוע כי מזונות יבוטלו בגלל העדר קשר. הנטיה הטבעית היא לחשוב שילדים אינם אחראים להתנהגות הוריהם במהלך גירושין ולא לתוצאות הנגרמות כתוצאה מההליך הזה ובוודאי לא אמורים לשלם את המחיר על ידי צמצום רווחתם הכלכלית. מאידך, אב איננו "כספומט" וכאשר ילדים בגילאים 15-14 מסרבים לכל קשר עם האב ולכל טיפול שמטרתו ליצור קשר ופועלים כלפי האב בעלבון והשפלה, אינם יכולים לצפות ממנו לרווחה כלכלית.
מהטעמים שציינתי ובשל גילם של הילדים וחוסר יכולתם לספק לעצמם את צרכיהם, אין מקום לקבוע כי הילדים נכנסים להגדרת "בן מרדן" ואינם זכאים כלל למזונות וחשוב לציין כי האב גם לא בקש זאת. האב חייב במזונותיהם אולם כדי סיפוק צרכים הכרחיים בלבד ולא עבור הוצאות שהן בבחינת מותרות או רמת חיים.
ניתן להצטרף לרשימת התפוצה האלקטרונית באתר משרד המשפטים (www.justice.gov.il(, תת-יחידה משפט עברי
גיליונות "פרשת השבוע" מתפרסמים גם באתר "דעת" שבניהולו של פרופ' י' איזנברג (www.daat.ac.il/mishpat-ivri(
סיכומו של דבר: הן דעת הרוב בפסיקת בית הדין הרבני והן פסיקתו של בית המשפט מאפשרות פגיעה במזונותיו