הורים שכולים לילדים חיים בהחלט

התנועה למען עתיד ילדינו | אתר גרושים ופרודים

נכתב על ידי דרור צעירי

רביעי, 30 יוני 2010

על ידי: סמדר וינברג הקדמה שכול הוא מונח קשה המהווה גם סוג של "פרה קדושה" בעיקר בחברה הישראלית . אובדן סופי של אדם יקר הינו בהחלט אחת החוויות הקשות, המכאיבות, הבלתי הפיכות, המשמעותיות והמתמשכות שחווה אדם במהלך חייו. לחוויית השכול גם השלכות ותוצאות רבות - מבחינה התנהגותית, פיזית ונפשית - היכולות להיות בעלות עוצמה אדירה, מאוד כוללניות ומכאיבות. חוסר האונים והחרדה הכרוכה בהכרה בסופיות האדם ובחשיפה לחיים ללא הקשר והמגע עם האחר היקר לליבנו מזעזעים את אמות הסיפים ואת הצרכים הבסיסיים שלנו כבני אנוש לביטחון ויציבות . לכן , מובן בהחלט שיהיו בין קוראי המאמר מי שירימו גבה על בחירתי במונח ה"שכול" כשמדובר "בסך הכול" על "ניכור הורי" ותו לא . יהיו מי שאפילו יראו בכך פגיעה ב"פרה הקדושה " או סתם חוסר רגישות . ואף על פי כן , כמי שחוותה גם שכול אמיתי ,פתאומי , בלתי צפוי ופרטי בהחלט – אובדן של אב מדהים במיוחד במלחמת המפרץ הראשונה, אני יודעת באופן בלתי אמצעי , לצערי, שאף שתחושת האובדן היא אישית, ייחודית ואינטימית - והמתאבל תמיד בטוח שאין אדם היכול להבין את אבלו עד שיגיע למקומו - התגובה, התופעה, הסימפטומים ושלבי עיבוד האבל הם אוניברסאליים למדי . משיחות רבות שניהלתי – במסגרת עבודתי בתחום דיני המשפחה- עם הורים הסובלים מ"ניכור הורי" [עובדתית - רובם אבות גרושים ] מצאתי דמיון מפתיע בהרבה פרמטרים בין חוויית ה "שכול" לחוויית ה"ניכור הורי". הדמיון שמצאתי מתייחס גם לתחושת חוסר האונים , גם לפגיעה בתחושת הביטחון והיציבות , גם לסימפטומים ולשלבי עיבוד האבל וגם להשלכות הרוחב והתוצאות לטווח הארוך. לכן , לדעתי , החוויה היא בהחלט חוויה של שכול ,ואף גרוע מכך. אדם שכול זוכה בדרך כלל לאהדה ותמיכה חברתית בשל "מכת הגורל" שנחתה עליו . בעוד שהורה שכול לילד חי , לא רק שאינו זוכה תמיד לאהדה ולתמיכה , אפילו לא מהמעגל המשפחתי הגרעיני הכי קרוב לו , אלא שלעיתים הוא חווה בנוסף לחוויית השכול גם ביקורת ושיפוט שלו כהורה שמא התנהג באופן המצדיק לכאורה את הניכור כלפיו . ניכור הורי כבר נאמר "חדה משן נחש כפיות הטובה של הבן" (ויליאם שקספיר). את המונח תסמונת ניכור הורי (‎Parental Alienation Syndrome) טבע הפסיכיאטר האמריקאי,פרופסור ריצ´רד גרדנר. . גרדנר הגדיר את "סינדרום הניכור ההורי" כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, כאשר אין כל צידוק לכך. הילד עסוק באופן אובססיבי וכפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר ובהאשמות כלפיו וכלפי כל הקשור בו . ניסיונות ההתקרבות של ההורה השנוא נתקלים בתגובות בוטות . במצבים קיצוניים מתרחש חיצוי (split) ברגשותיהם של הילדים כלפי ההורים. בעיניהם אחד ההורים הוא טוב באופן מוחלט והשני הוא רע באופן מוחלט. בדרגה החמורה יותר של הסינדרום מדובר ב"סרבנות קשר" של ממש . הילד מסרב לכל קשר עם ההורה המנוכר. הסיטואציה הקשה הזו מכונה גם "חטיפה נפשית". הסכנה הטמונה ב"חטיפה נפשית" מתמשכת היא ,שבסופו של תהליך ,לא נותר בראשם של הילדים שום זיכרון מודע לקשר הטוב,שהיה בילדות עם ההורה השנוא ו"הזיכרון" גם לגבי התקופה הטובה של הילדות הופך שלילי. כמו כן עלולה להתפתח מאידך תסמונת שטוקהולם כלפי ההורה המנכר – החוטף . כלומר מצב בו אדם המוחזק בכפיה אפילו בידי אנשים זרים, מפתח אמפטיה והזדהות נפשית עם הנרטיב והמעשים של האנשים המחזיקים בו . ישנם חוקרים ,שהגיעו למסקנה כי עוצמת הרתיעה ,הכעס, וביטויי השנאה, במצביניכור הורי עולים עשרות מונים על אלה ,שאנו רואים אפילו במקרי התעללות פיזית ומינית. עד כדי כך שאפילו בתיקי נוער ואימוץ בהם היו פגיעות קשות וברורות בילדים, אין נתקלים באותה רמה של טינה ודחייה של ילדים את הוריהם. שורה אחרונה : עיוות נורא ואיום זה במערכת היחסים שבין הילד להורה המנוכר יוצר שכול של ממש על כל הנובע ומשתמע מכך. א ל א שהעיוות הנורא הזה במערכת היחסים של הורים וילדים אינו "מכת גורל" . הסינדרום גם אינו מתרחש ב"ריק" בבחינת יש מאין . ברוב המקרים הנזק הקשה ולעיתים רבות הבלתי הפיך הוא תוצאה מכאיבה, מאכזבת ואף אכזרית של מעשה ידי אדם . מחקרים מוכיחים כי הניכור ההורי נוצר כתוצאה מכך שעל הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המנוכר וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר. די בקלות ניתן לזהות במקרה כזה כי טענותיו של הילד נגד ההורה המנוכר במצב כזה הן רדודות, מופרכות, חסרות בסיס עובדתי ובעיקר לא מתאימות לגילו, ומהוות דקלום של טענות ההורה השני או תרגום והשלכה של רגשות ההורה השני . גרדנר מדגיש כי מדובר חד משמעית בסוג של התעללות רגשית בילדים. כזו העלולה לגרום לא רק להרחקת הורה אוהב לכל החיים, אלא גם להפרעה פסיכיאטרית אשר תלווה את הילד לכל ימי חייו. כפי שציינתי , אף שהתופעה קיימת בהתייחס לשני ההורים , היא נפוצה בעיקר בקרב אבות הסובלים מהניכור המופגן כלפיהם מילדיהם המצויים במשמורת אימם . חוקרים רבים מפנים אצבע מאשימה כלפי האם המשמורנית המשמשת ברוב המקרים כהורה מנכר. בשל כך גרדנר מציע דרכים פרקטיות להתגבר על הניכור , כמו למשל , למנוע מהאם את היכולת למנוע קשר עם האב. ליצור פיקוח ואכיפה של גורמים מקצועיים והתערבות ישירה למניעת הניכור. ולעיתים כשהמצב ממש מצוי בדרגה החמורה של סרבנות הקשר אפילו להוציא את הילד מרשותה של האם ולהעבירו אל האב, תוך צמצום עד ביטול הסדרי הראייה על מנת להביא להפסקת ההשפעה העוינת .גרדנר אפילו מציע להעביר את הילד לגורם שלישי כמו משפחה אומנת כדי להכינו לקראת המעבר. מנגד ישנם אנשי מקצוע המאמינים כי ניכור מצד הילד עשוי להתרחש גם ללא הכוונה מודעת מצד ההורה המשמורן.לדעתם יכול והשנאה של הילד כלפי ההורה המנוכר היא תוצאה של התרחשות נפשית הקשורה לתהליך עיבוד האבל של הילד על התפרקות המשפחה, הנטישה והאובדן. השנאה במקרה זה היא מלאת כוח. גם אם קיים ברקע הורה מסית, הילד "המחזיק" בשנאה ובסרבנות עושה כן בעיקר כהגנה, כדי למנוע מעצמו כאב נפשי וצער. ר"ל "אם אבא הוא בלאו-הכי רע אני לא נפגע ולא מפסיד כלום מזה שהוא לא גר איתי בבית ". התסמונת והדרכים לטפל בה שנויים במחלוקת ואינם מקובלים על כל הקהילה הפסיכולוגית והמשפטית. כמו כן הואיל וברוב המקרים האם היא ההורה המשמורן, ביקורת קשה על תסמונת הניכור ההורי מגיעה גם מארגונים ונשים בעלי תפישת עולם פמיניסטית. אלה אינם שוללים את קיום התופעה אלא טוענים כי יש "ניכור מוצדק" או "ניכור סביר בהתאם לנסיבות". המצב המשפטי כך או כך מתבררים בפני בתי המשפט בהליכים השונים מקרים טרגיים רבים בהם ילדים המצויים במשמורת אימם עקב גירושין חוטאים באי-כיבוד אב, בהשפלתו ואף גרימת צער מכוון מטרה: הבעת כעס וענישה בשם האם בה בחרו לצדד. לעיתים הם לא רק חוטאים בזלזול ובחוסר כבוד אלמנטארי כלפי אביהם אלא גם מחטיאים את אחיהם הצעירים . הדבר בולט במיוחד במקרים בהם הפרידה והגירושין נעשו באופן יזום ע"י האב , שבחר להיפרד מאימם ולעזוב את הבית. גם במקרים בהם הגירושין נעשו לכאורה בהסכם שאושר ללא מאבק משפטי בבית המשפט , ולמרות שסעיפים סטנדרטיים בהסכמי גירושין מסדירים את ההתחייבות ההדדית להימנע מהסתה ולחנך הילדים שנותרו במשמורת אותו הורה לכיבוד אב ואם , המציאות שונה בתכלית . אין זה מובן מאליו שהמוסכם יתקיים . בתי המשפט נוהגים להשתמש באמצעים שונים : שימוש בשירותי הרווחה, מרכזי קשר, סנקציות על ההורה המנכר , ואפילו ביטול או הפחתת מזונות לילדים המורדים . אך מניסיוני הכלים המשפטיים והפסיכולוגיים החיצוניים אינם מייצרים תוצאות מספקות ומשביעות רצון . אם הבעיה נפתרת היא נפתרת אך ורק בזכות פעילותם של ההורים עצמם או יותר נכון שינוי התנהגותם והתנהגות משפחתם הגרעינית ההיקפית . טיפים והצעות מניעה וטיפול אקדים ואבהיר כי הנני עורכת דין במקצועי ואינני בעלת השכלה כלשהי בפסיכולוגיה. אני גם סבורה שכל מקרה פרטי צריך להיבחן לגופו, ויש להיזהר תמיד מן ההכללה ומטיפים והצעות ייעול הניתנים באופן גורף ובלתי מותאם אדם או אירוע. עוד אסייג את החלק הזה בכך שבסופו של דבר , ועם כל הכבוד לטיפול מקצועי מושתת דוקטרינה זו או אחרת החיים שלנו מתנהלים על פי ערכים . לכן כל החלק הזה מושתת לגמרי על הערכים הפרטיים שלי . ואף על פי כן , אני כותבת חלק זה באמונה שלמה ביכולתי לעשות כן ,בהיותי אישה בוגרת בעלת ניסיון חיים , אמא ל- 5 ילדים , בעלת ניסיון מקצועי בן עשרים וחמש שנים כעורכת דין בתחום המשפחה ובהתחשב בכובעים נוספים שאני חובשת, כלים והכשרות נוספות שרכשתי במהלך השנים . ואם יהיה בכך כדי לסייע למי מן הקוראים – דייני . ואלה עיקרי הדברים על רגל אחת : א. הילדים חשים ומריחים מתחילת הדרך הרבה לפני הפרידה מי ההורה ה"חזק" בעל הסמכות ההורית ומי ההורה ה"חלש" חסר הסמכות ההורית . ב. הילדים פועלים – לא תמיד באופן מודע וכמעט אף פעם לא בזדון - כדי להשיג לעצמם כוח , ביטחון יציבות ומילוי צרכים אישיים בהחלט . ג. הרבה יותר קל להשפיע על ילדים מתוך סדר העדיפות של הערכים שהמשפחה התנהלה על פיהם לפני הפרידה מאשר על פי סדר העדיפות החדש של הערכים בו בחר אחד מההורים . ד. ילדים לומדים להעריך מחדש את הוריהם לפי הדרך בה הם מתנהגים במהלך הפרידה ולאחריה , מבצעים שיפוט מהיר והערכת מצב ומגיבים בהתאם לקונסטרוקציות המקובלות של "אשם" קורבן" "נוטש" נשאר" "דוחה "דחוי" "הצלחה "כישלון" ועוד. ה. "אמא יש רק אחת" – נכון שיש גם רק אבא אחד ועדיין , לנו האימהות יש בד"כ השפעה משמעותית ביותר ואף מכרעת על ילדינו. ההשפעה הזו מטילה לפתחנו אחריות כבדה ביותר . אמא שאינה מפנימה אחריות זו בהחלט יכולה לתרום תרומה מיותרת לתופעה של הניכור ההורי. ו. הורים משקיענים – הרצים אחר הילד ונמנעים מלקחת לעצמם סמכות הורית או למתוח גבולות ברורים והגדרת ציפיות רק כדי לפצות את ילדיהם על עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל פרידת הוריו , ערך המנייה שלהם בשוק ההון של ילדיהם פוחת. ההשקעה הופכת להיות מובנת מאליה ובאופן פרדוקסאלי הילדים יטו להאדיר את ההורה השני ממנו כמעט אינם זוכים לקבל דבר [ולאו דווקא מן הפן החומרי] ז. למשפחה הגרעינית : סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים ובני דודות השפעה ישירה על מערכת היחסים של הילד עם כל אחד מהוריו לאחר הגירושין . ילד מוסת ע"י אימו המתנכר לאביו שרואה את משפחתו הגרעינית של אביו מתייחסת למרות הניכור בכבוד וקבלה אליו ואל אימו המסיתה , יצבור לעצמו עוד כוח ולגיטימציה לניכור ההורי. כך עלולה המשפחה הגרעינית המורחבת של ההורה המנוכר לתרום לנזק בחוסר מודעות, רק משום שרצו לשמור על קשרים משפחתיים טובים עם הנכדים ו/או אימם . ח. ילדים זוכרים מה שגורמים להם לזכור בתהליך- למשל , כשהורה מביא לבית המשפט ילד לעמוד מול ההורה שכנגד ומציג לו מצג על פיו ההורה "תבע אותו" בבית משפט הנזק הנגרם הינו קרוב לוודאי בלתי הפיך. ט. זה טבעי ונורמאלי שילדים לא יפתחו – לפחות לא בתחילת הדרך , אם בכלל - אהבה יתרה לבן/בת הזוג החדש של ההורה שלו , בכלל ובפרט אם לתפיסתו או להשלכת רגשותיו של ההורה השני אותו בן או בת זוג הובילו לפירוק המשפחה . י. לילדים יש בדרך כלל תחושת נאמנות להורה הביולוגי שלהם והם מוצאים עצמם לא פעם בכפל נאמנויות ונקרעים בין ערכים שונים , דעות שונות ורגשות שונים המועברים או מושלכים במתכוון או שלא במתכוון באמצעותם או דרכם. אז מה לעשות? 1. לא לפחד כלל – כי מה שאתם מפחדים ממנו יפגוש אתכם בדרך. ר"ל : בחרתם לעזוב ובן/בת הזוג כועסים על בחירתכם ומאיימים להשתמש בילדים או משתמשים בילדים, לעולם אל תרצו את זולתכם , תשלמו יותר , או תוותרו רק כי אתם פ ו ח ד י ם ממימוש האיום . זכרו לכל טטנוס יש אנטי-טטנוס ולהיפך. 2. להסיר את מעיל האשמה לפני החתימה על הסכם הגירושין - אל תחתמו על חוזי גירושין בלתי אפשריים כלכלית מבחינתכם או כוללים ויתורים לא הוגנים רק משום שאתם מרגישים רגשות אשמה מול הקורבן שממול או הילדים שבאמצע. 3. לקחת סמכות הורית - לא לחכות לקבל את הסמכות והכבוד לקחת אותם ולעמוד מתחילת הדרך על זכותכם לקבלה מילדיכם גם אם לדעת ההורה השני הפגוע מכם אינכם בני זוג אידיאליים ואף למטה מכך . זכרו אינכם שולטים על ההסתה המופעלת נגדכם אך אתם שולטים לחלוטין על תגובותיכם כלפי ההסתה הנשמעת מגרונם של הילדים בשם ההורה השני . 4. לעשות קשר ברור בין הסמכות לאחריות - הורה אינו כספומט . אין לעבור לסדר היום על ניכור הורי מתמשך . יש לפעול להסרת האחריות והחיובים הכספיים או הפחתתם עד להשבת הקשר . 5. לדרוש תמיכה מלאה וסולידאריות מהמשפחה הגרעינית המורחבת - כל עוד מתקיימת הסתה או ניכור כלפיכם על המשפחה הגרעינית להתייצב לצידכם. רק התנהלות כזו תבהיר לילדים שיש צד שני למטבע , ותסייע ליצור את האיזון הנדרש. אל תחששו להציע למשפחה גרעינית מורחבת שמתנהלת מתוך ערכיה והאינטרסים שלה בלי לספק לכם את הגיבוי והתמיכה המלאה לבחון מחדש את ערך ה"משפחה" אותו היא מנסה לשמר כביכול ולהבין כי היא שותפה מלאה לדבר העבירה של ההורה המנכר ולנזק הבלתי הפיך הנגרם . 6. להימנע מלהפוך ילדים לכלי שרת או דוורים- לא פיזית ולא רגשית – יש לכם מה למסור להורה השני ?עשו זאת בעצמכם . אל תושיבו ילדים סביב שולחן ותאמרו :" אבא עזב אותנו כי ... ועשה.... כך וכך .." או להיפך . אתם הרי יודעים היטב שמי שעוזב את הבית בדרך כלל עזב את הזוגיות הרבה קודם לכן ושצריך שניים לטנגו הזה. אל תפילו את כישלון מערכות היחסים שלכם על הילדים ותמנו אותם ללוחמי הגרילה שלכם . מאידך אם זיהיתם שכך נעשה על ידי הצד השני אל תתעלמו – התייעצו והגיבו און ליין . 7. אל תאפשרו לבן/בת הזוג החדש שלכם להתערבב או להתערב במערכת היחסים שלכם עם ילדיכם - הצורך של בן/בת הזוג החדש להיות שייך הוא מובן וטבעי . הדבר עשוי להתרחש או שלא בתהליך טבעי מול הילדים. בעיני הילדים ניסיון של בן/בת זוג להידחף יהיה כל דבר שייתפס כפעילות שלהם "בתפקיד הורי" השייך להורה הביולוגי שלהם לו או לה הם מחויבים . למשל , להכריח אותם לומר "שלום" כשאינם מעוניינים , לגעת בהם פיזית וללטפם כשאינם מעוניינים, לשלוח להם מתנות , מכתבים , פקסים בשמם ובשם ההורה שלהם כדי להפגין את השייכות והזוגיות בסגנון "אבא ו.... או אמא ו... " עלול להקים עליכם את הילדים [ואת ההורה השני ] שלא לצורך. בן/בת הזוג שלכם אינו ההורה של ילדיכם אלא אם ילדכם יבחר לאפשר לו למלא תפקיד זה או אחר ממגוון התפקידים ההוריים הקיימים . עד אז נהגו באחריות , בזהירות וברגישות. בן/בת הזוג הינם בוגרים שאמורים לדעת את מקומם ולמלא את צרכיהם ההוריים לא על חשבון ילדיכם וכפל הנאמנות שלהם . 8. אל תאפשרו לילדיכם להפוך ל "יצור ביוני בעל כוחות על " - ילדים צוברים כוח מנקיטת עמדה לטובת צד זה או אחר . לעיתים ה"כוח" הוא טובות הנאה , עניינים חומריים המוצעים להם ע"י הורה אחד או משפחתו הגרעינית . לעיתים נתינה זו אף מלווה באמירה השוואתית לחובת ההורה השני. לעיתים ה"כוח " הוא בעצם היפוך התפקידים . [למשל , "אבא עזב את אמא היא מסכנה צריך לטפל בה ולהעניש את אבא אני האחראי פה אני עושה זאת סימן שאני חזק ושולט ... אמא זקוקה לי .... אני חזק ושווה " . לא פחות גרוע מכך נשמעים איומים של ילדים המתריסים מול אימם המשמורנית כי " אם תעצבני אותי ...אלך לאבא !" ] הכוח הזה אינו אמיתי . הילדים הרי יפגשו בסופו של דבר את המציאות בלי "כוחות העל המזויפים "האלה. המפגש עם המציאות עלול להיות מכאיב , מאכזב, מייאש, ומדכא. סוף דבר ניכור הורי מהווה שכול לכל דבר ועניין . האובדן של הקשר עם הילד הוא קשה משאול ומכאיב מאוד להורה המנוכר . עם זאת על ההורה המנכר ושותפיו לדבר העבירה לדעת שני דברים : 1. בתהליך עיבוד האבל מתקיים גם שלב ההשלמה העלול לייצר מצב של "אל חזור " מצידו של ההורה המנוכר גם כאשר ההורה המנכר , שותפיו לדבר העבירה ואף הילדים המתנכרים ייבחרו לשנות מנהגיהם הנפסדים . 2.לא רק שחווית האושר והזכות לקשר עם ההורה המנוכר נגזלת מן הילדים אלא שהנזק הפסיכולוגי ולעיתים הפסיכיאטרי הנגרם לילדים המתנכרים בטווח הארוך , עלול להיות קשה ובלתי הפיך עד כדי פגיעה של ממש בסיכוייהם לנהל חיים נורמטיביים וזוגיות תקינה ומתפקדת . אודות כותב המאמר (Reader.co.il SC #56324) מקור המאמר - http://www.reader.co.il/article/56324/הורים-שכולים-לילדים-חיים-בהחלט

התנועה למען עתיד ילדינו | אתר גרושים ופרודים

התנועה למען עתיד ילדינו | אתר גרושים ופרודים

קבוצה תמיכה בנושא ניכור הורי בירושלים

הדפס

שלח

נכתב על ידי יוחנן

שבת, 06 פברואר 2010

מחפשים עוד מצטרפים לקבוצה תמיכה בנושא ניכור הורי שתתחיל בירושלים במרכז התרבות עמים בעוד כשבוע. הפגישות השבועיות יתקיימו ביום א' [או ביום ב'?] מוקדם בערב משעה 5 או 6. השתתפות לא כרוכה בתשלום. הקבוצה בחסות המרכז הציבורי. אין צורך להיות תושב העיר. יש להתקשר עם ישראל 050-7667173 או israel@m-tarbut.org.ilבטל' ובדואר שלו הנמצאים גם במכתבו המצ" כאן. אגב רעיון קבוצת התמיכה באה דרך גדעון ברוידא, ירושלמי פעיל ותיק בזכויות אבות. ניכור הורי, הרחקה , ניתוק מילדים – לא עוברים לבד. לחפש גב ותמיכה אף בחסות מתנ"ס -- במקבייל למאבק הפוליטי והמשפטי, הפעילות הפרטי והחברתי. נחיה ונראה. - יוחנן From: ישראל קאודרס israel@m-tarbut.org.il Sent: Thursday, February 04, 2010 9:13 PM שלום יוחנן, מצורף פרסום לקבוצה, אתה מוזמן להפיץ לכל המעוניין. אעדכן אותך בתחילת השבוע לגבי יום ושעה באופן סופי. ישראל קאודרס מינהל קהילתי גינות העיר – מרכז תרבות העמים עמק רפאים, ירושלים israel@m-tarbut.org.i

מעברי נפש - הדרכה במקרי הסתה וניכור הורי בגירושין

מעברי נפש - הדרכה במקרי הסתה וניכור הורי בגירושין

הדרכת הורים במצבי גירושין:
הדרכה במקרי הסתה וניכור הורי
למאמר על גירושין

אחד הפשעים האיומים ביותר בימינו, שאין עליו עונשים - הסתה של הורה כנגד ההורה האחר.
אני פוגשת זאת מכל צד - אמהות ואבות נטושים ומנוכרים.
מי משלם ? כ-ו-ל-ם !!
וקודם כל: הילדים.

"הגברים בוכים בלילה" זהו שמו של פורום עממי באתר "קפהדהמרקר", בו מספרים אבות על כריתת הורותם.
בבלוג אחר מספרת אם על געגועיה לילדיה, על מפגשים אקראיים עם ילדתה הנמלטת ממנה.

אם נדמה להורה המנכר, שנקמתו "מצליחה", אני מאד ממליצה לו לזוז מעמדתו זו, ולפתוח מבט לעתיד חיי ילדיו.
אותו ילד קטן ומוסת, שאמו נכרתה מנפשו, נותר מדמם גם עשרות שנים לאחר מכן, עם היותו איש בוגר בעצמו, ואף אב או אם. גם הוא בוכה בלילה.

אני מזמינה את כל ההורים בגירושין שבדרך, לעצור רגע.. לפני שיעוותו את נפשות ילדיהם, להגיע לכל איש מקצוע רגיש ורציני, לעבד את רגשות השנאה והזעם, לנקות אותם. כי לטפל בילדים ניגשים בידיים ובלב נקיים.

אשמח לענות לכל שאלה ובקשה בנושא.

צרו קשר ואשמח להיפגש.

ד"ר זיוה לויטה וניצה עציון: ילדים בגירושין - סנדרום התנכרות להורה, סרבנות קשר.

ד"ר זיוה לויטה וניצה עציון: ילדים בגירושין - סנדרום התנכרות להורה, סרבנות קשר.

הקדמה מטרת מאמר זה היא להתייחס למושגים התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר. שני המושגים הללו, מתארים מצבים של התנגדות ילדים לקשר עם אחד מהוריהם על רקע גירושין עתירי קונפליקט. אנשי מקצוע רבים מתחום בריאות הנפש ומתחום המשפט נוהגים להשתמש במושגים סנדרום ההתנכרות להורה וסרבנות קשר ללא הבחנה. טענתינו היא, ששני המושגים הללו דומים אך אינם מבטאים תופעות זהות.אשר על כן, ננסה, במסמך זה, להגדיר תופעות אלו בצורה מבדלת. ההבחנה בין שני המושגים תאפשר לגזור הערכות טיפוליות וגם משפטיות מתאימות. סינדרום ההתנכרות להורה וסרבנות קשר הם כאמור, מושגים המתארים התנגדות לקשר על רקע גירושין. התנגדות לקשר עשויה להיות שלב בתהליך ההסתגלות של הילד למצב החדש של גירושי הוריו. בחלק גדול מהמקרים ההתנגדות לקשר מהווה חלק מתהליך ההסתגלות של הילד לתנאי חייו החדשים ובדרך כלל היא נעלמת בהדרגה גם ללא התערבות. חשוב להדגיש כי דיון זה אינו עוסק במצבים של התנגדות לקשר על רקע חוויות טראומטיות של הילד שגרמו לפגיעה בקשר עם ההורה שכלפיו מכוונת ההתנגדות. איננו עוסקים גם במצבים שהקשר אינו מתקיים בשל התרחקות ההורה מילדיו, שני מצבים שיכולים להתרחש בגירושין, אך יכולים להתקיים גם ללא מצב של גירושין. הדיון שלנו עוסק כאמור בשני המושגים: התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר. מדובר במצבים בהם הילד מתנגד לקשר, בד"כ עם ההורה הלא משמורן, כאשר הרקע הוא גירושין עתירי קונפליקט. גירושין עתירי קונפליקט במפגש שלנו עם מצבי גירושין עתירי קונפליקט מתבקשת הבנה שהקונפליקט מופעל בשיתוף פעולה לא מודע בין שני בני הזוג. קונפליקט הגירושין החריף הוא אחד ממנגנוני ההגנה במצב של עולם פנימי מבוהל ומבולבל, חרדה גבוהה ומלחמת השרדות אישית. כאשר מדובר באנשים המתאפיינים בחוסר מיומנות בעמידה במצבי עמימות ואמבילנציה ובחוסר מיומנות בפתרון מצבי קונפליקט ואי הסכמה, יש סיכוי שבמצב כזה יתפתחו תחושות בדידות, פחד מהתוקפנות של עצמם, תחושת סכנה, חוסר איזון, חוסר אונים, חוסר שליטה וצורך להחזיר את האיזון והשליטה. חוויות אלו יוצרות תהליכי פיצול והשלכה בהם כל הרע מושלך על בן הזוג וכל מי שלא תומך הופך לאויב מסוכן. זוגות המעורבים במריבות כרוניות סביב הגירושין אינם סומכים זה על זה, הם מפוחדים וכועסים, משליכים אשמה על בן הזוג לשעבר, מסרבים לשתף פעולה ולתקשר, מאשימים זה את זה בהתעללות, ומחבלים בהורות אחד של השני. כל אחד מבני הזוג זקוק להכחשת חסרונותיו האישיים ותרומותיו לפירוק הנישואין, מכיוון שמודעות זו עלולה להחוות כמשפילה ומכאיבה באופן בלתי נסבל. ההכחשה משמשת כמנגנון הגנה מתוך מאמץ להתמודד עם רגשות מוחצים של אבל ופגיעות. במקום לעבור את התהליך ההדרגתי והכואב הטמון בהשלמה עם הגירושין, בן הזוג משליך את הרגשות הבלתי נסבלים ואת האספקטים הבלתי רצויים של העצמי על בן הזוג לשעבר. כתוצאה מכך האחר נחווה כלא – רלוונטי וכמסוכן, בעוד שהעצמי נתפס כהורה הטוב והבטוח. אחוזי אימה מהאבל שלהם, אנשים אלה מתדיינים בבתי משפט בזעם ובאופן חוזר ונשנה, מצב המונע את תהליך האבל הנורמטיבי אשר בסופו של דבר יאפשר להם את הפסקת המאבק. במערכות משפחתיות כאלה עלולים להתפתח סימפטומים שבאים לידי ביטוי בהתנגדות של הילד לקשר עם אחד מההורים. מדובר ברצף של התנהגויות שניתן לחלקן לשתי קטגוריות עיקריות: סינדרום התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר. סינדרום ההתנכרות להורה - הגדרה גרנדנר (1976) הגדיר התנגדות של ילד לקשר עם אחד ההורים בתהליך גירושין כסנדרום התנכרות להורה. (Pas)Parental alienation syndrome . הוא הגדיר סנדרום זה כהפרעה ביחסים בין ההורה הלא משמורן לילד, שבא לידי ביטוי בהתנגדות ובעוינות של הילד כלפי ההורה. גרדנר טען כי סינדרום ההתנכרות להורה מתקיים ב 90% ממקרי הגירושין. גרדנר חילק את התופעה לשלוש רמות: התנכרות קלה, התנכרות מתונה והתנכרות חריפה. הוא סבר שבשתי הרמות הקלה והמתונה ניתן להתערב באמצעים טיפוליים. בדרגה החריפה, הוא סבר שהתנגדות הילד היא תוצאה משולבת של הסתה של ההורה המשמורן והתנגדות הילד עצמו.לכן, התערבות טיפולית אינה מספקת ויש לשלבה עם סמכות בית המשפט כדי לאלץ את ההורה המסית לחדול, וכך לשחרר את הילד לקשר עם ההורה השני. סנדרום התנכרות הורית חריפה, ענינו של מסמך זה, הוא רצף של התנהגויות שבהן נוקט ילד ביחסיו עם אחד מהוריו לאחר פרידה או גירושין. הרצף נע בין ביטויי ביקורת קשים כנגד ההורה ועד התנגדות לקשר איתו. המצב הקיצוני של התנגדות מוחלטת לקשר הוגדר ע"י לויטה, עציון ואחרים (1997) כסרבנות קשר. סרבנות קשר- הגדרה סרבנות קשר כתופעה קיבלה תשומת לב מחקרית ותאורטית מועטה למרות שתוארה כתופעה המסכנת את הילדים שהוריהם התגרשו. בספרות העוסקת בגירושין נמצאו מספר התייחסויות לדוגמה: Johnston(1988, 1997) כתבה על "ילדים המסרבים לביקורים". ברגמן וויצטום (1995) רואים את הילד המסרב לקשר עם הורה כמי "שנפשו נחטפה" ע"י ההורה המסית. צוות עובדות סוציאליות, פקידות הסעד לחוק סדרי דין, בחרו לכנות את התופעה "סרבנות קשר". (לויטה, עציון ואחרים 1997). השם נקלט בצורה מהירה בקרב אנשי מקצוע שהביעו צמא רב לידע ומחקר. המושג "סרבנות קשר" מתאר את התופעה כפי שבאה לידי בטוי בתוך מצב משפחתי שבו ההורים נתונים בקונפליקט גירושין חריף ומתמשך, והילד מוצא את עצמו בעין הסערה. הילד אינו מסרב רק להסדרי הראיה ולביקורים אצל ההורה, הוא מגלה סרוב לכל קשר ומגע עם ההורה ומנתק עצמו באופן מוחלט מההורה. ההבדל בין "סרבנות" לביקורים ל"סרבנות" קשר הוא משמעותי ביותר שכן בסרבנות לקשר הילד מנתק את עצמו באופן מוחלט מהורה ומסרב לכל מגע עם ההורה. ניתוק שכזה מעמיד את בריאותו הנפשית בסיכון גבוה. השם "סרבנות קשר" מדגיש באופן בולט שמדובר בילד שהינו שותף בעל כורחו במאבק גרושין חריף בין הוריו. לא מדובר בבחירה חופשית של הילד לנתק את הקשר עם אחד ההורים אלא כפתרון דחק וכסימפטום לאינטראקציות במערכת המשפחתית. המאפיינים הייחודיים להתנכרות הורית חריפה ולסרבנות קשר.המחקר מראה כי הן סנדרום ההתנכרות ההורית בדרגתו החמורה והן סרבנות הקשר הם חלק מתגובות של ילדים במצבים של גירושין עתירי קונפליקט. יחד עם זאת חשוב להבדיל שתי התופעות כיוון שהן שונות הן בחומרתן והן בדרכי ההתערבות ובסיכוי להגיע לשנוי. להלן האפיונים היחודיים לכל תופעה: רמה פסיכולוגית התנכרות הורית חריפה: עמדתו של הילד כלפי ההורה המנוכר אינה חד משמעית בוטה ושלילית, אלא מלווה באמביבלנציה כלשהי. ההורה המשמורן מצידו מודע לאפשרות שלניתוק הקשר בין הילד להורה המנוכר יהיו תוצאות פסיכולוגיות שליליות אצל הילד. סרבנות קשר, עמדתו של הילד כלפי ההורה המסורב חד משמעית, בוטה ושלילית, היא אינה חושפת שום אמביבלנציה או רגשות אשם על התנהגותו ורגשותיו. הילד משתמש במנגנוני פיצול בצורה נוקשה, ומגדיר הורה אחד "כולו רע" והורה שני "כולו טוב". ההורה המשמורן מצידו מציג את ההחלטה לסרבנות הקשר כהחלטה עצמאית של הילד. הוא אינו מודע לסכנות הפסיכולוגיות שיש לסרוב זה, ואינו מודאג מהתוצאות של דחיית הילד את ההורה השני ואת משפחתו. הוא תומך באופן גלוי וסמוי בילד ובעמדתו, כאשר תמיכה זו היא ביטוי לציפייה מודעת ולא מודעת לתמיכה חד משמעית של הילד בו ובעמדותיו. המציאות הפנימית מול המציאות החיצונית הן בהתנכרות הורית חריפה והן בסרבנות קשר המציאות הפנימית של חברי המשפחה היא מציאות מאיימת ומפחידה. מצב זה הופך את המציאות החיצונית למאיימת ומפחידה גם היא. קיים קושי להפריד בין המציאות הפנימית לחיצונית, וקושי לקבל שלכל אדם יש תפיסה שונה של המציאות. ההבדל הוא בעוצמת החרדה, ככל שהחרדה גבוהה יותר הנוקשות גוברת וההפרדה בין הפנים והחוץ קטנה. בהתנכרות חמורה האדם מסוגל לראות ולקבל, גם אם בקושי רב, שיש מציאות נוספת ואחרת מעבר למציאות הפנימית שלו, מציאות הכוללת בין השאר את בן או בת הזוג לשעבר, וגם את הילד. במצב כזה ההורה יכול לקבל את העובדה שלילד צרכים משל עצמו השונים מצרכי ההורה ושחווית האיום מפני ההורה המנוכר שונה אצל הילד, ופחות חמורה מהחרדה של ההורה המנכר. בסרבנות קשרהמציאות היחידה הקיימת היא המציאות הפנימית, אין יכולת לקבלה או כניסה לשום אלמנטים מהמציאות החיצונית. משמעות הדבר היא חוסר יכולת להבין ולקבל שהזולת חווה, חושב ותופס את אותו המצב בצורה שונה. כתוצאה מכך, כל אחד מההורים תופס את השני כמסוכן ואת הילד כנתון בסכנה מוחשית. הקשר בין שני ההורים התנכרות הורית חריפה וסרבנות קשר מהוות כאמור חלק מתהליך גירושין עתירי קונפליקטים. כל נושא הופך למאבק שבא לידי ביטוי ברבוי פניות למערכות טיפוליות שונות ולבתי משפט. בהתנכרות הורית חריפהניתן להגיע לעיתים למשא ומתן חלקי בהתערבות גורם טיפולי או שיפוטי. בסרבנות קשר הסיכוי להגיע להידברות או לפשרה כלשהי קטן ביותר. המערכת המשפחתית התנכרות הורית חריפה ההתנכרות אינה כוללת בהכרח את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר, ויתכן קשר ברמות שונות בין הילד לבין משפחת ההורה המנוכר. סרבנות קשר:הסרבנות מורחבת וכוללת גם את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר. הילד תופס גם את המשפחה המורחבת של ההורה המנוכר כשייכת למחנה "הרעים". רמת הנוקשות של המערכת המשפחתית בהתנכרות הורית חריפה המערכת המשפחתית על כל חלקיה מסוגלת למידה של גמישות. לפחות אצל אחד ההורים רמת החרדה מאפשרת שיתוף פעולה כלשהו כאשר מתערב גורם טיפולי ו/או סמכותי. למשל כאשר מוצע שימוש במרכז קשר, ההורה המשמורן יאפשר לילד מפגש עם ההורה המסורב במרכז קשר. הסכמה זו של ההורה תאפשר לילד ליצור קשר כלשהו עם ההורה המסורב. בסרבנות קשרהמערכת המשפחתית וכל אחד מחבריה מגלים נוקשות רבה. הנוקשות מייצגת מנגנון הגנה נגד החרדה העצומה בה מצויה המערכת המשפחתית כולה, וכל אחד מחבריה. במצב כזה לא יתאפשר משא ומתן ולא יימצא שום פיתרון. לדוגמא פתרון כמו מרכז קשר לא יזכה לשיתוף פעולה ובסופו של דבר יכשל. המערכות המטפלות בשתי התופעות, זו של התנכרות הורית חריפה וזו של סרבנות קשר, נמצא מיגון מערכות שמעורבות בטיפול במשפחה, מערכות משפטיות, מטפלות וקהילתיות. למשל, פקידי סעד, בתי משפט (מחוזים, ובימ"ש למשפחה), השירות הפסיכולוגי החינוכי, משטרה פסיכולוגים מהשירות הפרטי והציבורי, רופאים ועוד, כולם מגוייסים "למאבק". כל אחד מההורים מגייס מערכות אלו ומפעילן בשרות מנגנון הפיצול. מטרתו היא להוכיח שהאחר רע ומסוכן. כתוצאה מתהליך זה רמת האיום והסיכון לילד עולה ומתגברת באופן משמעותי. בהתנכרות הורית חריפהקיים, כאמור, סיכוי שהתערבות המערכות התומכות תתן תוצאה חיובית, בזכות הגמישות היחסית של חלק מחברי המשפחה. בסרבנות קשר לכל המערכות המעורבות לא תהיה תרומה בעלת ערך ממשי לשנוי. מסקנות: ניכור הורי הוא תופעה רחבה הבאה לידי ביטוי אצל ילדים במקרי גירושין. ניכור הורי מופיע בדרגות חומרה משתנות. מאמר זה עוסק בניכור הורי חמור ובסרבנות קשר, תופעות המאפינות גירושין עתירי קונפליקט. אנשי המקצוע המטפלים במשפחות שבהן מופיע ניכור הורי חמור או סרבנות קשר חייבים להיות בעלי ידע והבנה מקיפה של המורכבות הרגשית, האישית והמערכתית בגירושין עתירי קונפליקט. מורכבות זו מתבטאת ברמות שונות של חרדה של כל אחד מחברי המערכת המשפחתית. החרדה גורמת לנוקשות החוסמת את הדרך לתובנות כלשהן, להפרדה בין מציאות פנימית ומציאות חיצונית ומכאן לשינוי בדפוסי קשר בין חברי המשפחה. הקשר כולו נצבע בצבעים של מאבק וקונפליקט. ההבדל המרכזי בין ניכור הורי חמור וסרבנות קשר הוא עוצמת החרדה הבאה לידי ביטוי ברמת הנוקשות של המערכת המשפחתית ויכולת של ההורים להגיב ולקבל גם את המציאות החיצונית. בסרבנות קשר עוצמת החרדה הגבוהה מובילה לרמת נוקשות גבוהה שאינה מאפשרת שיתוף פעולה עם התערבות טיפולית והשפעת הסמכות השיפוטית נמוכה. לעומת זאת בניכור הורי חמור, עוצמת החרדה פחותה ומאפשרת שיתוף פעולה ולו חלקי עם גורמים טיפוליים ושיפוטיים. מן האמור לעיל משתמע כי דרכי ההתערבות מחייבות שיתוף פעולה מירבי ומתמשך בין אנשי המקצוע המעורבים. תגובת המערכת המשפחתית לסמכות המשפטית עשויה לשמש ככלי לאבחנה מבדלת בין ניכור הורי חמור וסרבנות, . הענות לסמכות (בית המשפט ישירות או דרך העובד הסוציאלי, פקיד הסעד לחוקסדרי דין), היא עדות למצב של ניכור הורי חמור בעוד שהענות נמוכה לסמכות תעיד על מצב של סרבנות קשר. ההנחה היא, שבניכור הורי חמור הפעלת הסמכות תהיה יעילה יותר משום שהמערכת המשפחתית מסוגלת להתייחס למציאות החיצונית בהיותה נוקשה מעט פחות. אלה הם המצבים בהם שיתוף הפעולה בין הסמכות השיפוטית ובין הסמכות הטיפולית, יכולה לבוא לידי ביטוי בכפיית הסדרי ראייה, עשוייה לאפשר את חידוש הקשר בין ההורה לילד. לעומת זאת, כאשר מדובר במערכת המאופיינת בסרבנות קשר כפיית הסדרי ראיה אינה מגיעה לידי ביצוע בפועל, אלא מגבירה את הקונפליקט והמאבק ומכאן את הנזק לילדים. שיתוף הפעולה בין המערכות הטיפוליות והמשפטיות הוא קריטי. יש לנקוט בתהליכים טיפוליים בחסות הסמכות המשפטית. התהליכים כוללים "הסדרי קשר" (ולא רק הסדרי ראיה) ועיקרם יצירת ובנית קשר באמצעות מכתבים, מתנות, כתיבת יומנים, קלטות. המטרה היא לשמור על קשר לקשר, גשר המשמר סיכוי לקשר בין ההורה לילד בעתיד. ביבילוגרפיה בתחום סרבנות קשר Baker, A. (2005). “The Long-Team Effects of Parental Alienation on Adult Children: A Qualitative Rwsearch Study.” American Jornal of Family Therapy 33 (4): 289-302. Cartwright, G. (1993). “Expanding the parameters of Parental alienation syndrome.” American Jornal of Family Therapy 21 (3): 205-215. Ellis, E.M. (2000). Parental alienation syndrom: A new challenge for family courts. Divorce wars: Interventions wuth families in conflict. E.M. Ellis. Washington, D.C, APA Books: 205-234. Gardner(2002). “Parental Alienation syndrom vs. Parental Alienation: Which Diagnosis Shuold Evaluators Use in Child-Custody Litigation?” The American Jornal of Family Therapy 30 (2): 101-123. Gardner,R (1998).The Parental Alienation syndrom. Greskill, NJ, Creative Therapeutics. Johnston, J. (1993). Children of divorce who refuse visitation. Non-residential parenting: New vistas in family living. C.D.J.H Bary. Newbury Park, CA, Sage: 109-135. Johnston, J. (2003). Parental Alienation and rejection: An empirical study of alienation in children of divorce. “The journal of the American Academy of Psychiatry and the Law 31 (158-70). Justice Williams, R. (2001). “Alienated children in divorce: Should Judge close the gate on parental alienation syndrome and parental alienation? “Family Courts Review 39 (3): 267. Kelly, J. and J. Johnston (2001). The alienated child: A reformulation of parental alienation syndrome.” Family Courts Review 39 (3): 249-266. Lee, S. and N. olesen (2001). “Assessing for alienation in child coustody and access evaluations. “Family Courts Review 39 (3): 282-298. Levite, Z. (2003). The tango of loving hate: Couple dynamics in high conflict divorce. School for Social Work. Northampton, MA, USA, Smith College. Warshak, R. (2002). “Misdiagnosis of parental alienation syndrome”. American Jornal of Forensic Psychology 20 (2): 31-52. ברגמן ז. ויצטום א. חטיפת ילד בידי הורה והתסמונת של התנכרות להורה, שיחות כרך ט’ מס’ 2 95. לויטה , ז., עציון, נ., ויטלי, פ., אברמוביץ, א., קוטלר, פ., ניר, מ., (1997). "סרבנות קשר-קונפליקט בין ההורים וילדים בגירושין." שיחות י"א (2).

ניכור הורי: "הילד שלי לא מדבר איתי"

ניכור הורי: "הילד שלי לא מדבר איתי" פורסם על ידי צוות בטיפולנט ב - 26/02/10 קטגוריות: הורים וילדים אלון ונירה התגרשו לפני כשנתיים, אחרי שנים של מריבות ומאבקים קשים סביב מתן הגט וקביעת הסדר המשמורת. לאחר הגירושין, כל אחד מהם רצה משמורת מלאה על הילדים- אמיר (10) והילה (6)- בטענה שההורה השני אינו כשיר להורות: נירה ראתה את קפדנותו של אלון כ"אובססיבית באופן חולני" ואילו הוא ראה את נירה כאם "חפיפניקית" ורשלנית שאינה יודעת להציב גבולות לילדיה. לאחר דיונים משפטיים ממושכים, נקבעה להם משמורת משותפת. נירה קיוותה כי יחסיה עם הילדים ישארו כפי שהם: קרובים, חמים ופתוחים, אך לאחר כחצי שנה הבחינה בשינוי משמעותי ביחסו של בנה הבכור אמיר: הוא החל לבקר את מעשיה בבוז, להישאר אצל אביו גם בסופי השבוע שהיה אמור לבלות עמה ולהסתגר בחדרו ולנהל שיחות טלפון ממושכות עם אביו כאשר הוא נמצא אצלה. אחרי כחצי שנה חלה החמרה נוספת ואמיר החל לסרב להגיע כלל לביתה. "מה את רוצה, אני לא יכול לאלץ אותו לבוא אלייך" טען אלון. נירה ניסתה לדבר על ליבו של אמיר אך עם הזמן הוא החל להתחמק גם משיחות הטלפון. היום, מעט יותר משנתיים לאחר הגירושין, נירה לא ראתה את אמיר ולא דיברה עמו כמעט שמונה חודשים. שמונה חודשים ארוכים מאוד. סיפורה של נירה מתאר את אחד המצבים הקשים ביותר עבור הורה: ניכור הורי (parental alienation) המתבטא בניתוק הקשר עם ההורה על ידי הילד, למרות שתפקודו של ההורה תקין ונורמטיבי לגמרי. במקביל, בדרך כלל, הילד נצמד להורה השני וחש קשור ומחובר אליו. ניכור הורי מתפתח במרבית המקרים לאחר גירושין קשים אשר כוללים מאבקי משמורת על הילדים, ומתפתח כתוצאה ממאבק הורי אשר המפסיד העיקרי בו- הוא הילד. "אף פעם אל תסמוך על אבא שלך": גורמים לניכור הורי ניכור הורי העסיק אנשי מקצוע בעשורים האחרונים אך רק ב-1985 נטבע המונח 'סינדרום הניכור ההורי' על ידי ריצ'ארד גרדנר, אשר ראה אותו כתת סוג של התעללות רגשית של ההורה בילד. הניכור ההורי יתבטא בדרכים שונות אשר נוגעות הן להורה אליו מתנכר הילד והן להורה ה"אהוב": הילד המתנכר יצהיר באינטנסיביות על פחדיו או סלידתו מההורה שהיה אהוב קודם לכן ויפגין נאמנות מוחלטת להורה השני, ה"מושלם". במקרים רבים הילד יתעקש כי הנתק מההורה נעשה מיוזמתו בלבד, אך יצדיק את הנתק באמצעות טיעונים אשר ברור שצוטטו מדברי ההורה השני (לדוגמא, ילד בן שמונה הטוען כי אמו "אינפנטילית ולא בשלה"). לחלופין, עשוי הילד להצדיק את הנתק באמצעות טיעונים בלתי רציונליים- "אני שונא אותו כי הוא מבשל מגעיל". כמו כן, הילד יפגין אדישות לרגשותיו של ההורה הדחוי ("זאת בעיה שלה") ולנסיונותיו לחדש עמו את הקשר, ובמקרים רבים ינתק את הקשר גם עם משפחתו המורחבת של ההורה הדחוי. ממצאים מחקריים מצביעים על כך שכ-25% מהילדים אשר הוריהם נמצאים בקונפליקט קשה סביב נושא המשמורת מפתחים ניכור הורי כלפי אחד ההורים (שימו לב, אחוזים אלו אינם מתייחסים לילדים להורים גרושים אלא לאלו שמנהלים מאבקי משמורת קשים!). במרבית המקרים, הניכור יתפתח בגילאי 9-15 עקב הסתה ממושכת של ההורה נגד ההורה השני ומניעת או צמצום הקשר בינו לבין הילד. זאת, בדרך כלל, כתוצאה מהפגיעה הקשה שחווה ההורה בערכו העצמי ו/או מרצונו לנקום בהורה השני ("היא בגדה בי? אני אראה לה מה זה!"). בהתאם, הילד מפתח חוסר אמון וסלידה מההורה, מאבד עניין בקשר איתו ועם הזמן מתרחק ממנו או מסרב לראותו. יש הטוענים כי בחלק מן המקרים עשוי הניכור ההורי להתפתח גם ללא הסתה ישירה של אחד ההורים: הילד אינו מסוגל עוד לעמוד בקונפליקט התמידי המאלץ אותו לבחור בין ההורים, ולכן יבחר בסופו של דבר באחד ההורים. חשוב להדגיש כי ניכור הורי מתייחס רק למצבים בהם ניכורו של הילד מההורה אינו תואם את חוויותיו הקודמות של הילד מול ההורה: ילד אשר מנתק קשר עם הורה אלים או פוגע מינית, למשל, לא יחשב לילד 'מנוכר להורה'. כמו כן, ילד אשר מסרב לראות את ההורה כמחאה על נישואיו החדשים, כתגובה לסגנון הורות נוקשה וכד'- אף הוא לא יחשב לילד המנוכר להורה. "מתגעגע לילד שלי": התמודדות עם ניכור הורי לא קשה לדמיין את הכאב והפגיעה העצומה שגורם הניכור ההורי הן להורה והן לילד עצמו. ההורה מאבד את הקשר עם ילדו על לא עוול בכפו, והילד מאבד קשר הורי משמעותי וחיובי ו"זוכה" בידיעה כי הוא בן להורה מזניח ומרושע, כביכול. מחקרים אשר בחנו את השפעת הניכור ההורי על הילדים המתנכרים שבגרו, הצביע אף על התפתחותם של חוסר ביטחון עצמי, היעדר אמון באחרים, נטייה לשימוש בחומרים ממכרים, קשיים זוגיים, נטייה גבוהה יותר לגירושין וניכור הורי מילדיהם שלהם. למרות השפעותיו החמורות של הניכור ההורי, מוצאים עצמם ההורים אליהם מתנכר הילד במצב מורכב: ניסיונות ליצור קשר עם הילד נמנעים על ידי ההורה או מנוטרלים על ידי העברת מסר שלילי עוצמתי ("אמא שלך הרסה לכולנו את החיים"; "תעשה מה שאתה רוצה, אבל העיקר שתשמור על עצמך כי לאבא שלך ממש לא אכפת ממך"). כמו כן, גורמים רבים כמזגו של הילד, נסיבות הגירושין, תגובות האחים הנוספים ועוד אינם נמצאים בשליטת ההורה אך הם בעלי השפעה מכרעת על היחס אליו. גם הפנייה לגורמי המשפט והרווחה, לרוע המזל, עשויה בחלק מן המקרים לא לתרום אלא אף להזיק ליחסים, מאחר והיא מגבירה את התנגדות הילד לקשר עם ההורה. למרות זאת, חשוב לזכור כי הנתק כמעט אף פעם אינו מתרחש באופן פתאומי, וניתן לפעול במספר דרכים כאשר מזהים סימנים של התרחקות והתפתחות הניכור: לא לוותר על הילד! למרות הפגיעה ותחושת חוסר האונים, יש להמנע מהפגנת כעס, ניכור או הרמת ידיים. הילד מוצף במסרים שליליים נגדך, ההורה, וויתור או הפגנת דחייה ("לא רוצה- לא צריך!") עשויים לגרום לילד לקבל את עמדת ההורה המסית לפיה אתה מזניח ולא אכפתי. חשוב להמשיך להפגין נוכחות באמצעות התעקשות על פנייה לטיפול משותף, שליחת הודעות SMS או מכתבים ובמילים אחרות, העברת מסר ברור- אני רוצה אותך ואתה חסר לי! לערוך בדק בית: ניכור הורי נובע בדרך כלל מהדינמיקה של הקונפליקט הזוגי ו/או הסתה, אך מאפייני הורות מסויימים עשויים לחזק את נטייתו של הילד לניכור במצבי הקונפליקט וההסתה. בהתאם, חשוב לבדוק כי סגנון ההורות שלך אינו נוקשה וקפדני מדי וכי את/ה פנוי לילד ומרוכז בו כאשר הוא מבלה איתך. אמפתיה למצבו של הילד: למרות שהילד עשוי להטיח בך האשמות קשות (ופעמים רבות בלתי הוגנות), יש להביע אמפתיה לרגשותיו- להאמין לו שכך הוא אכן מרגיש, ולתת לגיטימציה לרגשותיו גם אם לא לקבל את האשמותיו. פנייה לעזרה מקצועית: כאמור, ניכור הורי הוא מצב פסיכולוגי קשה והרסני להורה ולילד, וקשה מאוד לפתור אותו לבד. שיטת התערבות יעילה במקרים של ניכור הורי היא מודל התיאום ההורי אשר מכוון את ההורים לניהול בריא יותר של ההורות המשותפת לאחר הגירושין. במסגרת התיאום ההורי, מחוייבים שני ההורים לפעול למען טובת הילד וכחלק מכך- לקידום יחסיו החיוביים עם שני ההורים. במידה וההורה אליו הילד אינו מתנכר מסרב לפנות לסיוע מקצועי, כדאי לפנות להדרכה הורית כדי לקבל כלים לחידוש הקשר עם הילד באופן הדרגתי. ביבליוגרפיה Parental alienation disorder and DSM-V, Bernet, William, Academic Medicine. Vol 84(10), Oct 2009, 349-366. A Construct Study of the Eight Symptoms of Severe Parental Alienation Syndrome: A Survey of Parental Experiences, Baker, Amy J. L.; Darnall, Douglas C, Journal of Divorce & Remarriage. Vol 47(1-2),2007, 55-75. The alienated child: A reformulation of parental alienation syndrome, Kelly, Joan B.; Johnston, Janet R, Family Court Review. Vol 39(3), Jul 2001, 249-266