האם נתקן את קיפוחן של נשים על גבם של ילדים ?

ונגיד ונשים אכן מופלות לרעה בכל תחום אפשרי, האם זה מצדיק לגרום לילדים שלהן "פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים" כפי שד"ר אורית קמיר עצמה קובעת? אולי את המהפיכה הפמיניסטית נשלים באמצעים אחרים, רק לא על גב הילדים? עיון במאמרה של ד"ר אורית קמיר: חזקת הגיל הרך: המלחמה על כבשת הרש.

נכתב על ידי טל שחף 

פתיחת המאמר חדה ובהירה בניתוחה: "...חזקת הגיל הרך מבטאת מוסכמות ומבנים משפחתיים וחברתיים של עולם מסורתי זה, ולכן גם מנציחה ומחזקת אותם..." מילים כדורבנות. "במציאות, ישנם אבות המטפלים בילדיהם הרכים ממש כמו האמהות ואף טוב יותר," על כך נסכים ללא ספק. "עבורם ועבור ילדיהם, חזקת הגיל הרך היא פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים, באיכות החיים." כל כך נכון. שאפו.

חבל שההמשך אומר את ההיפך. 'האישי הוא הפוליטי', נוהגות פמיניסטיות לומר, וכאן האישי משתלט על ראיית העולם, דורס כל מידתיות ואיזון, ובעיקר מעמיד את עצמו מעל כל שיקול אחר, למשל שיקול טובת הילד.

הבה ניקח נשימה ארוכה, נצלול לעומק הטיעונים, ונמהר לחזור למעלה, אל התמונה הכוללת, המפתיעה והמכאיבה.

בתחילת הדברים עוסקת ד"ר קמיר ביכולתו הכלכלית העדיפה של הגבר. יש כאן הרבה ביטויים מוקצנים, סובייקטיביים ובלתי מבוססים, אבל הלוואי וזו היתה הבעייה. הטעות של ד"ר קמיר בנושא הכלכלי היא זו: גם אם נסכים כי עדיין קיימים פערים כלכליים בין גברים לנשים (והמחקרים מראים כי הפערים מצטמצמים בהתמדה לאורך השנים האחרונות), הרי שאין לכך שייכות לעניין חזקת הגיל הרך. כך למשל, קיומם של פערי שכר בין נשים לגברים הוא עובדה מוכרת בכל מדינות העולם המערבי, ובכל זאת כולן ביטלו את חזקת הגיל הרך. גם בארה"ב ובקנדה ובצרפת ובשבדיה היתה פעם חזקת גיל רך, שאולי אפילו העצימה נשים במאבקי גירושים מכוערים, ובכל זאת בכל מדינות העולם ביטלו את החזקה הזו, פשוט בגלל שהיא פוגעת בילדים. האם חזקת הגיל הרך מצמצמת את פערי השכר בין נשים לגברים? המאבק להשוואת תנאי התעסוקה והשכר הוא מאבק חשוב ומוצדק, רק לא על גב הילדים. הם לא אשמים.

לאחר מכן מעלה ד"ר קמיר טענה, שלגבר יש זכויות יתר בבית הדין הרבני. זו טענה שמשכנעת אולי את המשוכנעות. אנחנו כל כך רגילים לשמוע על אפליית נשים בבית הדין הרבני, שכלל איננו מתפנים לבחון שמא קיימת גם אפליית גברים בבתי דין אלה. ובכן, מצוקות הגברים בבית הדין הרבני קשות ורבות, ונשים מאמללות את בעליהן בבית הדין הזה לא פחות משגברים מאמללים את נשותיהם, ואולי אף יותר (רק שקולם של הגברים, הסובלים מבתי הדין הרבניים, לא נשמע כמו קולן של הנשים). בכל מקרה, השאיפה לבטל אתההגמוניה של בתי הדין הדתיים

על חיינו היא שאיפה משותפת של גברים ונשים גם יחד. הסיכוי להגשים זאת אינו גבוה, כידוע. אבל איזהמין אמצעי לחץ פסול הוא זה, למנוע מילדים קשר עם אבותיהם, כל עוד לא משתנה המצב? האם מניעת הקשר הזה מקדמת כהוא-זה את ביטול הפגיעה בנשים בבתי הדין הרבניים?

בנקודה זו המאמר של הגב' קמיר נקלע להתבטאויות מקוממות ובלתי אקדמיות בעליל. למשל אודות האבות, ש"לפחות אינם יכולים לפגוע באם ובילדים על ידי קבלת הילדים הרכים לרשותם..." 'קבלת הילדים לרשותם'? מה זה, מכונית? טלוויזיה? 'לפגוע באם ובילדים'? האם בעיני ד"ר קמיר כל האבות הם מכי נשים, פדופילים או רוצחי ילדים? הנה כי כן, עמדה נחרצת מדי מביאה את הכותבת להציג את האב כאויב, שנוא, מסוכן לילדים. כל כך חבל. אבות לא 'מקבלים לרשותם' את הילדים. הילדים מקבלים אבא ואמא במשרה מלאה. והגדרת המצב הזה כ'פגיעה באם ובילדים' היא עיוות נורא ומכוער.

אחרי כל זה מגיע השלב בו יוצא המרצע מהשק. כל האמירות הנלהבות על הנצחת מעמדה של האשה כמטפלת, כל הדיון הסוער על כוחו הכלכלי העודף של האב, כל הטיעונים המושחזים כנגד בית הדין הרבני המשעבד, כל אלה לא היו אלא קדימון למסע ההפחדה האמיתי. עכשיו ד"ר קמיר מעלה באוב את הרוחות העתיקות והיא מזרה אימים: כן, הגבר עלול "...לנקום באישה על ידי לקיחת הילדים הרכים".וואו.מכה בבטן הרכה. מכה ברחם האימהית, שבלעדיה אין קיום ואין מימוש לאשה. 'לא בלי ילדי' תזעק כל אשה ותצא כדובה שכולה להגן על כל היקר לה.אבל זהו, שכל היקר לה עומד להיפגע דווקא כתוצאה ממה שהיא עומדת לעשות. המאבקים הבלתי-פוסקים שמדכאים את הילדים, הטלטול הנורא בשיגרת חייהם, אובדן הסמכות ההורית של האב וברבות השנים גם של האם, ההתרחקות מאביהם שהם כל-כך אוהבים ולא פעם גם האשמות השווא, ההנכרה ההורית, החטיפה לחו"ל. הכל הוא פרי הביאושים של אימת "הוא ייקח לי את הילדים" ותוצאתו אחת: פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים של הילדים. וזה בכלל ציטוט מד"ר קמיר עצמה. אז מה יועילו כל הנתונים ומה יעזרו נסיונות השכנוע? לך תתעמת מול טיעון יצרי, דמוני, אפל ושפל, מול טקס וודו שמפחיד את האשה. לך תסביר שאין שדים, ואין רוחות רפאים ואי אפשר לקחת את הילדים. 

ובכל זאת ננסה. ובכן, ד"ר קמיר, בישראל גבר לא יכול "לקחת את הילדים" לאשה. אין מצב כזה בחוק הישראלי. גם לא בפסיקה.זה פשוט לא קורה ובוודאי שלא יוכל לקרות אי פעם. יכולתו הכלכלית החזקה של הגבר מעולם, אבל מעולם, לא היתה סיבה לבית משפט להעברת ילדים להחזקתו. זו היא הפחדה מכוערת, שאינה מבוססת על דבר, זולת רצון לנצל פחדים עמוקים, ששוכנים בלבה של כל אשה. לכל היותר בית המשפט ייחלק את האחריות ההורית בין שני ההורים, זאת, אם שפר עליו גורלו של הילד. לכל היותר, האם לא תהיה הורה מרכזי ועיקרי כשהאב מתפקד כהורה-עזר, ובמקום זאת יהיו לילד בר-המזל שני הורים מעורבים, מטפלים ואחראיים.

וזהו המרצע שיצא מהשק: נשים חוששות לוותר על חזקת הגיל הרך כי הן לא רוצות לאבד את האחריות המלאה והבלעדית על הילדים. זה בכלל לא הכסף (כי הן תמשכנה לקבל את צרכי הילד בכל מקרה), זו גם לא הכפייה הדתית (שאינה רלוונטית לאחריות ההורית), וזה אינו שום טיעון רציונלי אחר. עמוק עמוק, בתוך אינספור עטיפות ומסכות, נמצא הצורך הפסיכולוגי וההתנייה החברתית של נשים לאחוז בילדים ולא להרפות, להיות אימהות מוחלטות, לשלוט שליטה בלעדית בילדים. וכשיש חולשה אנושית כזו, תמיד יהיה מי שינצל אותה לאינטרסים כלשהם. 

ארגוני הנשים ומנהיגותיהן, כמו הד"ר קמיר, במקום שיעודדו ויטיפו לשחרור הנשים משיעבוד לתפקידן המסורתי כאחראיות בלעדיות לילדים, עושות הכל כדי להנציח את השיעבוד. נשים יהיו עצמאיות ובלתי תלויות בבעלן, רק אם ישחררו קצת, יחלקו את האחריות לילדים, יעמידו לעצמן מטרות נוספות בחיים חוץ מטיפול בבית ובילדים. ד"ר קמיר ומאמינותיה חוטאות חטא גדול כלפי הנשים, כשהן מפחידות אותן ומסרבות לחלוק את האחריות לילדים. זה לא לטובת הילדים, זה לא לטובת האבות וזה גם לא לטובתן של הנשים עצמן. כשתתבטל חזקת הגיל הרך -  וזה הרי יקרה במוקדם או במאוחר - אולי יהיו כמה שישאלו למה נדרשו כאלה מאבקים נגד אותו דבר, שבעצם מקדם את טובתן של נשים ואת שוויון זכויותיהן.

אבל מי אנחנו, שנלמד את מנהיגות ארגוני הנשים איך לקדם את מאבקן? אז הנה אנחנו עולים שוב לנשום אוויר צח ולהסתכל על התמונה הכוללת. ואנחנו שואלים: ונגיד ואורית קמיר צודקת בכל מילה, ונשים אכן מופלות לרעה בכל תחום אפשרי. האם זה מצדיק לגרום לילדים שלהן "פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים ובאיכות החיים"? האם אותם "ילדים רכים" שאורית קמיר מרבה להזכיר במאמר, אינם זכאים לגדול במחיצת שני הורים אוהבים פשוט כי זו טובתם המובהקת, ואת המהפיכה הפמיניסטית נשלים באמצעים אחרים, רק לא על גב הילדים?

אורבים לאבות

מאת גדעון ברוידא 

לאחרונה הואשם, הועמד למשפט, הורשע ונגזר דינו של אזרח ידוע בשל כמה אישומים של הטרדה מינית. אזרח זה לא בילה ולו גם יום אחד בכלא.

לאחרונה לקח אבא צעיר את ילדו החולה בן הארבע-ומשהו למרפאה במקום לבית-הספר, מכיוון שסבר שסמכותו ההורית מתירה לו להגיש לבנו טיפול רפואי, הואשם בהפרת צו בית-משפט שהורה לו ביובש להחזיר את הילד לגן הילדים, והובל מיד, באורח משפיל וללא כל שאלות, למעצר בתחנת המשטרה.

מה קורה כאן?

בחור ישראלי מן השורה, שמקים משפחה והופך לאבא, איננו מודע לכך, שהוא מתקרב והולך תוך כדי כך אל פתיחתו של תיק פלילי נגדו, ואולי גם למסכת משפטית דביקה, ולשורה של פקודות מעצר. לתומו הוא חושב שהמשפחה היא תחומו הפרטי, אך אינו יודע שמוסדות לא מעטים של המדינה אורבים לפתח ביתו, והוא חשוף להם מעבר לדמיונו הפרוע ביותר, וללא כל הגנות.

אף אחד לא מספר את האמת הזאת לבחורים צעירים, הניגשים בלהט מבורך ומובן-מאליו להקמתה של משפחה, ואף אחד לא מכין אותם לעובדות החיים של משפחה הנקלעת למשבר. כחמישים אחוזים מהנשואים נכשלים, כשבמרביתם כבר נולדו ילדים. הרבה מערכות נישואים אחרות אמנם אינן מסתיימות, אך מתנהלות מתוך ניהול מלחמות קשות בין ההורים, כאשר הילדים מצויים בקו-האש ולעתים קרובות מנוצלים כחיילים במלחמה הבין-הורית.

במלחמה כמו במלחמה: אלפי תיקים פליליים נפתחים מדי-שנה נגד אבות, וברוב המוחלט של המקרים נסגרים תיקים אלה, או 'מתים מוות קליני' בשקט אחרי זמן-מה. מאות אבות נעצרים מדי שנה על סמך האשמות-שווא של בנות-זוג לוחמניות. נשים אלה לא מועמדות לדין על הוצאת דיבה או על הטרדתה של המשטרה ובזבוז זמנו של בית-המשפט, או על ניסיון בוטה למעשה הונאה שנזק רב בצדו הן לאבא והן לילדים.

הניכוס האוטומטי של הילדים על ידי האשה במקרה של סכסוך בין שני ההורים הוא תופעה מקובלת, אפילו בעיני מרבית האבות. התפיסה הבסיסית השלטת עדיין בחוגים רחבים, כולל גברים, היא שאבא איננו באמת הורה חשוב, ושעדיף שיהיה הורה עיקרי אחד, ואם יש לבחור בין אמא לאבא, הדעת נותנת שהאמא היא במעמד עדיף מתוקף הביולוגיה. כל מוסדות המדינה, וכן ארגונים לא-ממשלתיים אין-ספור, מתגייסים לעזרתה של האשה, ללא שאלה וללא תשלום. כך, במקרים רבים, האבא נדחק לשולי ההורות. אבות רבים מאבדים קשר עם ילדיהם רק בשל איומים על הגשת תלונות למשטרה, ומעדיפים שלא להסתבך, מאחר והם יודעים, שידם תהיה תמיד על התחתונה במלחמות האלה, ומכיוון שאין בנמצא ארגונים שיסייעו להם. קל יותר להרחיק את האבא, והבעיה מוצאת את פתרונה. הקורבנות המיידיים של המלחמות האלה הם תמיד הילדים. להם לא מתמנה עורך-דין המגן על המשך מימוש זכויותיהם ועל הגנה עליהם, כילדים במצב של סיכון.

התופעות האלה מעוררות תסכול וזעם אצל אבות, בעיקר משום שהן מעודדות ומסייעות לניתוקו של האב מילדיו, ובכך פוגעות לא רק באיכות חייו אלא לעתים קרובות בנפשו באורח אנוש עד כדי התאבדות, אבדן יכולת תפקוד, או אבדן שפיות הדעת. היחידים ש"עומדים לצדם" בעת צרה הם עורכי-דין, המוצאים את פרנסתם מצרותיהם של האבות האלה, אף על פי שהחוק כפי שהוא היום עוזר להם מעט מאד לסייע ללקוחותיהם.

חייבת האמת להיאמר: במצב עגום זה אי אפשר לכוון אצבע מאשימה לעבר רשויות הסעד, המשפט, המשטרה, או כל גורם אחר, ללא חשבון נפש רציני ונוקב של הגברים בישראל. ככלל, מקצים הגברים בישראל את האחריות לילדים לנשים. ברמה ההצהרתית יש נכונות לקחת חלק בהורות, אבל למעשה עניינים אחרים הקשורים במשימותיו של האב בזירה הקיומית המיידית מפחיתים את החלק הזה למינימום. על כן בחשבם על השאלה, היכן מונחת טובתו של הילד, פונים גורמי השיפוט והטיפול אל האשה באופן אוטומטי, כברירת מחדל שהיא, ככל הנראה, נכונה ומצדקת, בדרך כלל.

אך טבעי הוא, שאנחנו מתחילים להיות מודעים לבעיות מסוימות ולעוולות ספציפיים ולפעול נגדם באורח נחרץ רק אחרי שאנחנו כבר סובלים מהם. אנשים מצטרפים לפעילות אקטיבית ולמאבקים ציבוריים בנושאים של ילדים אוטיסטים, מחלת הסכרת, תאונות דרכים, מפולת-מניות, התעמרות של מוסד ממשלתי כלשהו, וכדומה, רק כאשר קורה להם משהו והם חווים זאת עצמם, ואז זה נוגע להם ברמה המיידית. המלחמה למסד את מעמדו ומקומו של האב במקום איתן במסכת ההורות לא יכול להתחיל כאשר מגיעים לבית-המשפט - שם כבר מאוחר מדי. בית המשפט הוא מקום שבו, כמו בחדר ניתוח, ניצבת המציאות במלוא אכזריותה, ובסכין חדה מנותחת הבעיה על פי המציאות הקיימת ועל פי הנורמות והחקיקה הקיימות, ולא על פי איזה שהן שאיפות ורעיונות אידיאליים. לכן יוצא זעם כה רב על שופטים והמערכת התומכת הסובבת אותם והקשורים למלחמה שבין ההורים.

המאבק לחיזוק מושג האבהות חייב להתחיל בגן הילדים, ולהימשך בבית הספר, בתיכון, בצבא ובתחום העבודה. בכל אחד משלבי החיים האלה חייבים להיות נוכחים התכנים, שעל פיהם הילד-נער-עלם-בחור-חייל-עובד הוא אדם שיהיה הורה במלוא מובנה של המלה, כך שהוא, בבוא היום, יהיה ויחוש בשוויון מלא בהורותו עם אותו אדם שאתו יבחר להקים משפחה. רק אז תהיה הצדקה מלאה לשינויה ולתיקונה של לשון החוק כך, שתתייחס אל שני ההורים כשווים.